ישנם אנשים דתיים שטוענים שלאדם אין תכלית ללא האמונה באלוקים. מבלי להיכנס לדיון התיאולוגי (שכן הדרך הטובה ביותר לנצח בוויכוח היא מראש לא להיכנס אליו), יש בחשיבה הזו נקודה מעניינת כיוון שמבחינה מנטאלית לאדם אין עתיד ללא האמונה בעצמו. וכעת נסביר:
משחק סכום אפס הוא מצב שבו הניצחון וההפסד מתקזזים לכדי תוצאת אפס. כלומר התוצאה בכלל לא חשובה (וזה עיקרון מפתח בחוסן מנטאלי) כי בסוף נשארים עם אפס. כלום. נאדה. גורנישט.
לדוג' אם אני ממהר לאסוף תשלום שמגיע לי, או חושש לאחר למקום העבודה שלי, ובשל החיפזון אני מחנה את הרכב במקום אסור ומקבל דו"ח חניה. יתכן שהקנס שאשלם עבור הדו"ח יתקזז עם תשלום השכר כך שבסופו של דבר אשאר עם אפס בשורת הרווח. בדיוק כפי שטבע כפי שטבע המקור במשנה במסכת אבות (ה', יא') "יצא שכרו בהפסדו".
משחק סכום אפס יכול ללוות אותנו בחיים מבלי שאנחנו מודעים אליו. אנחנו יכולים לקבל החלטות שעל פניו נראות מושכלות אך יש בהן מרכיב סכום אפס שיבטיח שהתוצאה תהיה אפס. אחת הדוגמאות הפופולאריות לכך היא מצב שבו מאמן כדורגל מכניס שחקן רענן למגרש מתוך מחשבה שהוא יעזור לו במשחק, אך בפועל אותו מאמן לא ער למצבו המנטאלי של אותו השחקן – שיתכן שהוא תחת לחץ מסיבה כזו או אחרת – ואז התוצאה תהיה ששילוב השחקן, איכותי ורענן ככל שיהיה, תוביל לתוצאה ההפוכה כי השחקן נכנע ללחץ. או בקיצור, משחק סכום אפס מנטאלי.
ועל זה בדיוק חשוב לדבר: על הצד המנטאלי. מכירים את האנשים האלו שהם כל כך חכמים ומוכשרים ומשום מה איכשהו הם עדיין לא התבססו במקום עבודה יציב שמתאים להם ומשקף את היכולות הגבוהות שלהם? או את אותם האנשים שהם כאלו יפים ומקסימים עם קריירה מרשימה ובכל זאת הם עדיין לא מצאו זוגיות טובה ורצינית שהם ראויים לה? איך זה יכול להיות ולמה זה קורה?
החיים שלנו הם מכפלה של סך כל האמונות שלנו. כלומר הפרמטרים של הצמיחה בחיים שלנו מושפעים האחד מהשני ולכן קל מאוד לדעת מה הן האמונות שאדם מחזיק בליבו – פשוט צריך להסתכל על החיים שלו (ולא על מה שהוא אומר). ואם הוא מחזיק באפס אמונה באחד מהפרמטרים הללו (עבודה, לימודים, זוגיות, גידול ילדים וכו') אזי הוא נתקע במשחק סכום אפס. והוא יישאר תקוע שם עד שזה ישתנה. ולכן ללא אמונה (חיובית מקדמת) אין לאדם עתיד כי אנשים נתקעים במשחק סכום אפס של החיים שלהם מתוך חוסר האמונה בעצמם.
אז איך להאמין בעצמך מבלי ליפול למשחק סכום אפס?
ראשית, לפרגן לכולם ובעיקר למתחרים שלך. וזה לא משנה אם זה מתחרים עסקיים, רומנטיים, לספסל הלימודים או למקצוע. תחרות היא דבר טוב כי היא יכולה לשפר אותך ולהבליט את הצדדים הייחודיים שבך. הבעיה היא שאנשים במשחק סכום אפס נרתעים מתחרות וכאשר הם פוגשים ב"מתחרה" שלהם (וזה לא משנה אם מדובר בקולגה או במתחרה רומנטי) הם ישר תופשים אותו כאיום וממהרים לחפש בו פגמים – ואם הם לא מוצאים אותם אז הם ממציאים אותם. והסיבה שאנשים עושים את זה היא כי הם מחזיקים באמונה שהם עצמם לא מספיק טובים אז הם מחפשים בכוח פגמים אצל אנשים אחרים בכדי להרגיש טוב יותר עם עצמם ובעיני אחרים. והבעיה היא שהם גם באמת מאמינים בזה.
חשוב להבין שברגע שאתה מקנא במישהו, לועג למישהו, מגנה אותו ובכוח מחפש בו פגמים מתוך הפגם בעצמך להרגיש יותר טוב – הכנסת את עצמך למשחק סכום אפס. לכן כדאי לפרגן לכולם ומכל הלב, ויש לזה אפילו פועל בעברית: לרתות.
ושנית, להקשיב לאנשים מתוך מקום של לעזור ולא מתוך מקום של לחנך. אין צורך ללמד אף אחד שום דבר וכל שכן אם הוא לא ביקש זאת. למעשה, אם רוצים להבטיח שמישהו לא יקשיב לך – צריך להגיד לו מה עליו לעשות, וכל מה שהוא ישמע זה כמה שהוא לא טוב ואפילו כישלון מהלך לעומת ההצלחה שלך. וזה ממש לא משנה שהתכוונת "להעיר" אותו. כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
לסיכום, אם משהו תקוע אצלך בחיים אז כדאי לבצע חשיבה מעמיקה (ואמיצה) ולאתר איזו אמונה אצלך יושבת על אפס.