כל אחד מאיתנו רוצה לעשות את ההכי טוב שלו תמיד. ואם לא תמיד אז לכל הפחות בתחומים שחשובים לו. מי מאיתנו לא היה רוצה להיות הכי טוב בעבודה שלו, בזוגיות שלו, בהורות שלו או בכל תחום עיקרי אחר בחייו. אבל איך אפשר לעשות זאת? איך אפשר להיות הכי טוב במה שחשוב לי, או כמו שאני קורא לזה, לחיות חיים בעוצמה?
בשביל זה צריך להבחין בין שני מרחבים קבועים בחיינו: מרחב הלמידה ומרחב הביצוע. מרחב הלמידה הוא המקום שבו אנחנו לומדים דברים, מתרגלים אותם, מנסים, טועים ומתקנים וכל זאת במטרה להשתפר. מרחב הביצוע הוא המקום שבו אנחנו נדרשים להביא את כל מה שלמדנו במרחב הלמידה לכדי ביצוע מקסימלי עם התוצאות הטובות ביותר.
כלומר במרחב הלמידה אנחנו צריכים ללמוד ולתרגל את המיומנויות שיובילו לכך שבעתיד נבצע באופן מיטבי במרחב הביצוע. הבעיה מתחילה כשאנשים משקיעים את כל האנרגיה שלהם במרחב הביצוע ושוכחים לגמרי ממרחב הלמידה והתוצאה תמיד תהיה פגיעה בביצועים לטווח הארוך.
מחקר שבדק פרופסיות שונות כגון הוראה, רפואה, סיעוד וכו' מצא שלאחר מספר שנים איכות הביצוע מתקבעת ולא משתנה מכיוון שאותם האנשים מפסיקים להשקיע במרחב הלמידה שלהם ומקדישים את כל זמנם לביצוע העבודה ותו לאו. זה קורה כי אנשים פשוט מתרגלים לבצע רק את מה שהם כבר יודעים ומכירים ואפילו לא חושבים בכיוון של ללמוד דברים חדשים למען צמיחתם האישית והמקצועית. יתרה מכך, הם עושים טעויות וממשיכים לעשות את אותן הטעויות כי הם נתקעים במרחב הביצוע ולא עוצרים לחשוב שאולי כדאי להם לחזור למרחב הלמידה בכדי לעבוד על הטעויות שלהם ולתקן אותן.
והרבה פעמים זה גם מגיע מלמעלה. לא חסרים מנהלים אפורים שדוחפים רק להספק גבוה וגורמים לעובדים שלהם להיצמד אל המוכר והבטוח ובכלל לא לנסות ולחשוב על ייעול שיטות העבודה בארגון. וכך חברות נתקעות בלי שום שיפור או חדשנות והן תמיד לא מתקדמות בטווח הקצר ונסוגות לאחור בטווח הארוך.
הסיבה לכך נעוצה במקום הישרדותי. אנשים באופן לא מודע חיים בפחד מתמיד לעשות טעויות כי הם חושבים שזה יפגע בתדמית שלהם ויגרום לאנשים סביבם לא להעריך אותם במקרה הטוב וללעוג להם במקרה הרע. בגלל זה אנשים נמצאים בלחץ (שעל השפעותיו אכתוב בעתיד) שלא לעשות טעויות ומתוכו חוששים לקחת את הסיכון לנסות ולטעות למען הלמידה.
הבעיה שיצרה את השורש ההישרדותי הזה טמונה בחינוך בילדות. הטעות הכי גדולה שהורים ומורים עושים היא שהם שוכחים שבית הספר הוא מרחב למידה ושוגים כשהם הופכים אותו למרחב ביצוע. לצערי לא אחת אני נתקל במורים שמשמיעים גערות חמורות לשמע תשובה לא נכונה, מסמנים איקס אדום ענקי על שגיאה בעבודה של תלמיד ודורשים דרישה מתמדת לשמוע אך ורק תשובות נכונות. הם עושים את הטעות הקריטית שבסירוב לשמוע טעויות – מתוך מחשבה שזהו החינוך הנכון – במקום לקבל אותן, לבחון אותן ולברך עליהן. כך בדיוק מטמיעים פחד מלנסות שמא אני עלול לטעות. ובכדי לחזק זאת מערכת החינוך כולה מתבססת על אומדן מספרי כגון ציונים, דירוגים והקבצות שרק ממחישים את ההבחנה שנעשית בין מרחב הלמידה למרחב הביצוע במוסדות הלימוד.
אבל אני מסרב ליישר עם זה קו. אצלי בכיתה כשמישהו משיב תשובה לא נכונה הוא קודם כל מקבל ממני חיזוק על זה שהוא השתתף וענה ורק לאחר מכן אני מעודד אותו שזו לא התשובה שחיפשתי ושינסה שוב – והוא מנסה! כי הוא מרגיש בטוח! וככה בדיוק צריך ללמד ולחנך! לתת להם את המקום שלהם להביע את עצמם, לנסות ולטעות. וזה בסדר כי הם נמצאים כרגע במרחב הלמידה שכל תכליתו היא להכשיר אותם למרחב הביצוע. ומרחבי הביצוע בבתי הספר הם אך ורק המבחנים ובחינות הבגרות.
ובשביל להכשיר אותם שלא לבצע טעויות בבחינות אנחנו צריכים דווקא לאפשר להם לנסות ולטעות בכיתה. זה מרחב הלמידה הבטוח שלהם שבתוכו הם אמורים לטעות וללמוד כיצד לתקן. יתרה מכך, הסירוב של המורים לקבל טעויות יוצר בדיוק את אותה התקיעות שקיימת בקרב אותם עובדים שציינתי קודם לכן כי היא מונעת מראש אפשרויות לחשיבה אלטרנטיבית. אני יכול להעיד שהמון פעמים קורה לי שדווקא תשובה שגויה שאני נותן לה ביטוי מתגלה ככזו שמציעה רעיון מעניין שלא חשבתי עליו לפני ושבהחלט אפשר ללמוד ממנו, אז אני רוצה להרחיב אותו ולדבר עליו בכיתה – וזה תמיד מתגלה כאוצר בלום!
ולזה צריך השראה. בקורס "לומדים בעוצמה" אני משתף את התלמידים שלי בסיפור האישי שלי ובכל הטעויות שאני עשיתי. אני הלכה למעשה מראה להם שמולם עומד סתום מקצועי שעשה בחייו דברים כל כך מוזרים וכל כך הזויים שעל פחות מהם אנשים אחרים אושפזו בכפייה. וזה מצחיק אותם וגם מלמד אותם שאם אני עשיתי את זה ולמדתי מזה אז גם הם יכולים וכך הם שואבים את הביטחון הדרוש להם – מתוך מודל החיקוי – ללמידה מתמשכת שתוביל אותם לאן שהם רק ירצו.
אבל אני זו רק דוגמה אחת. כל הגדולים בתחומם מספרים שהם משקיעים זמן רב במרחב הלמידה שלהם. קובי בריאנט ז"ל סיפר פעם שאחד הדברים שהוא הכי שונא לעשות זה לצפות במשחקים שלו ולכן הוא עושה את זה כל הזמן כי רק ככה הוא חוזר למרחב הלמידה בשביל להבין את הטעויות שלו וללמוד מהן (גם מייקל ג'ורדן ודניס רודמן היו עושים זאת). זו באמת אחת המטלות הכי קשות מנטאלית: לשבת ולצפות בעצמך עושה טעויות. זה מביך ברמות ואני בטוח שלא מעט אנשים לא מסוגלים לצפות בעצמם במצב כזה. אבל רק ככה לומדים. וככה בדיוק הוא למד לשפר את עצמו ולתקן את הטעויות שלו בדרך להיות אגדת כדורסל שהלכה לעולמה בטרם עת.
וכך גם ביונסה. לאחר כל הופעה שלה היא יושבת לצפות בה וכותבת נקודות לשיפור לעצמה, לרקדנים שלה, לאנשי הסאונד ולצלמי הוידאו. בבוקר שלמחרת כל צוות ההפקה שלה מקבל דו"ח עם הנחיות לביצוע טוב יותר בהופעה הבאה וכך הם משפרים את עצמם ממופע למופע. לא סתם ביונסה מלכה.
קוראים לזה פרקטיקה מודעת. זה לחזור למרחב הלמידה, לזהות את הטעויות שאני עושה וללמוד מהן. וכשמתקנים טעויות במרחב הלמידה חשוב שזה יעשה בעזרת ולעיניי איש מקצוע שידע לתת לנו את המשוב הנכון לביצועים שלנו. לי למשל לא תמיד יוצא לצפות בעצמי (אסור לצלם בבתי ספר ללא אישור פרוצדורלי) אז אני נעזר במנטורים ובאנשי מקצוע וגם מבקש מקולגות לצפות בהם וללמוד מהם. זה חלק אינטגרלי במרחב הלמידה שמאפשר לי לתקן את עצמי, לצמוח ולפתח מיומנויות חדשות.
וגם אתם יכולים. אחד הדברים המשעשעים שמבוגרים מתפעלים מהם זו מהירות ההקלדה של בני נוער בסמארטפון. כל מבוגר שרואה מתבגר מקליד הודעה בוואטסאפ מזהה ישר שמדובר בפוטנציאל לקצרן בעתיד. פעם הקלדה עיוורת הייתה מיומנות מבוקשת אבל היום כל ילד שקיבל סמארטפון ביסודי יודע להקליד על עיוור בקלי קלות. הם חייבים את זה כחלק מהמרוץ הבלתי נגמר שלהם ברשתות החברתיות. רוצים גם? פשוט תחזרו למרחב הלמידה שלכם ותתאמנו כל יום רבע שעה על הקלדה מהירה ותראו איך בתוך שבוע אתם מקלידים במיומנות שקודם לכן התפעלתם ממנה. כל מה שצריך הוא להתאמן על זה, אבל האם איי פעם חשבתם להתאמן על זה?
כך שהדרך לביצועים גבוהים ושדרוג מתמיד היא שמירה על דו סטריות בין מרחב הלמידה למרחב הביצוע. אני אישית תמיד מרגיש שאני לא יודע מספיק ושאני מוכרח לחזור לשולחן הלימודים בכדי ללמוד לדעת כיצד לשפר ולשדרג את עצמי. וזו הסיבה שאני – ממרום 13 שנות ואינספור שעות ההוראה והייעוץ שלי – לא מוריד לשנייה את הרגל מהגז. בכל שבוע אני קורא המון חומר מקצועי, צופה במומחים ובמנטורים שמעניינים אותי ומתייעץ השכם וערב עם קולגות ואנשי מקצוע בתחומים שונים. הנחת היסוד שבוערת בי היא שאני עוד לא יודע מספיק ולכן בכל בוקר אני קם עם קוצים בישבן לרוץ וללמוד עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד והבנתם את הנקודה.
הרעב הזה לא פוסק אצלי לרגע והוא גם לא יפסק לעולם.
ואת מה שאני לומד את מיישם ביוזמות חדשות שאותן אני מנסה במרחב ביצוע שמאפשר לי לעשות טעויות, ואותן אני לוקח חזרה למרחב הלמידה למטרת התבוננות ורפלקציה. וככל שמבלים יותר זמן במרחב הלמידה כך משתפרים יותר ויותר. הצעד הראשון הוא להאמין בעצמך שאתה יכול וצריך להיות טוב יותר. הצעד השני הוא באמת לרצות להיות טוב יותר כי זה לוקח זמן והמון מאמץ אז צריך שזה יבער בך.
שני הצעדים האלו אומרים לפתח לעצמי דפוס חשיבה מצמיח. אחרי שהבנתי שאני יכול ורוצה להיות טוב יותר אני צריך לגשת חזרה למרחב הלמידה (בליווי איש מקצוע) ולהבין כיצד אני יכול להשתפר ובאיזה אופן. ולאחר מכן אני צריך לתרגל את המיומנויות החדשות שלי במרחב ביצוע שבו אוכל לטעות מבלי שיהיה לזה מחיר גבוה מידי. זה חשוב מאוד שההשלכות של הטעויות לא יהיו משמעותיות או הרות אסון. לדוגמה כדורגלן שמחליט לנסות דריבל חדש לא ינסה לבצע אותו כשהוא אחרון בקו ההגנה. כמובן שהיו כמה עילויים כאלו בהיסטוריה אבל זו הסיבה שהם כבר לא בתחום יותר.
מאוד חשוב גם ליצור לעצמך ולסביבה שלך כמה שיותר מרחבי למידה שבהם ניתן לעבוד במשותף על הדברים שבהם רוצים להשתפר. לא משנה אם זה בעבודה, בזוגיות, בהורות או אפילו בכדורגל בשכונה. ברגע שמגדירים לעצמנו מהי הצלחה ומבינים שצריך ללמוד ולעבוד בדרך אליה זוכים בשדרוג משמעותי מאוד בחיים. כך בדיוק הופכים למומחים ולאוטוריטות בתחום. כך בדיוק חיים בעוצמה.