לפעמים שתיקה עדיפה על אמירת האמת. בחיי נכחתי בעשרות מפגשים חברתיים שבהם נתבקשתי להביע את דעתי בנושא מסוים שעלה לוויכוח ואני העדפתי לשתוק. לא כי אין לי מה לומר בעניין ולא כי אני לא מבין בנושא (כי כשאני לא מבין בנושא אני בד"כ שואל המון שאלות). אני מעדיף לשתוק כי אני יודע לזהות מתי אדם מנהל דיון לשם ההבנה והידע ומתי הוא מתווכח לשם הוויכוח ממקום של אגו בלבד. וכשהאגו עובד שום דבר טוב לא יוצא מזה.
בד"כ אנשים לא אוהבים שמתקנים אותם וכל שכן אנשים עם אגו בשמיים לא סובלים שמתקנים אותם. השורש לאגו גבוה הוא דימוי עצמי נמוך ולכן זה חסר טעם להעיר או להאיר או לתקן אדם עם אגו נפוח כי אין לו את היכולת להבין שאתה מדבר לטובתו והוא תמיד ירגיש מותקף והדבר היחיד שיהיה לנגד עיניו זה איך לתקוף חזרה. למה הוא מרגיש מותקף למרות שאתה מדבר לטובתו? כי יש לו בעיית אגו והיא הורסת לו את החיים ותמשיך להרוס לו את החיים עד שהוא ישנה זאת.
בנוסף, רוב אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. זה נשמע מגוחך אבל זו המציאות העצובה. הרשתות החברתיות מלאות ב"פייק לייף" (האלטרנטיבה שלי לפייק ניוז מאנשים ברשת) של כל ה"חברים" שלכם. כבר כתבתי בעבר שמה שרואים ברשת החברתית רחוק מאוד מהמציאות כי רוב האנשים יעלו לפיד שלהם תמונות שלהם מבלים ונהנים וסטורי שהם עושים חיים משוגעים כשבתכלס החיים שלהם לא באמת ככה והם גם לא מרגישים ככה. מה שהם כן מרגישים זה שאם זה לא יופיע ברשת החברתית זה לא באמת קרה. רק בכדי להבין את האבסורד: אנשים יכולים לבלות בים, במסעדה או בחו"ל והם לחוצים להעלות תמונה או סטורי כי מבחינתם אם אין תיעוד של החוויה זה כאילו שהיא לא קרתה.
וככל שהם יותר בלחץ לצלם וככל שהם מעלים יותר תמונות וככל שהם דורשים יותר תשומת לב ברשת ונותנים משמעות למספר הצפיות/לייקים/תגובות – ככה הדימוי העצמי שלהם יותר נמוך ואז אין להם ברירה אלא לשדר ביטחון עצמי גבוה של חיים מרשימים כשבפועל הם חיים בתוך בלון של אגו.
וכמעט כולם עושים את זה. דוגמה נהדרת היא שמדהים לראות כמה קל לקנות רכב בישראל. לא משנה אם זה מרצדס מנהלים, ב.אמ.וו ספורט או ג'יפ יוקרתי. היום כל סוכנות רכב שנכנסים אליה מוציאה את הלקוח עם הרכב שרצה. הם מוצאים מימון, הלוואות ופריסת תשלומים של משכנתא ל-15 שנים עבור הרכב והם דואגים לכל מה שצריך והעיקר שהלקוח יצא עם המפתחות בסוויץ' ויתרת הכסף העתידי שלו בהתחייבויות אליהם. וזו הסיבה שבישראל מתפרסם בכל שני וחמישי מכרז רכב מכונס נכסים.
כי לאנשים חשוב הדאווין שיצטלם טוב לסטורי ולא משנה שלא צריך את זה או שאין איך לשלם על זה. אנשים היום אשכרה עושים קניות כשהשיקול המרכזי שלהם זה איך זה יצטלם לסטורי. הם לא באמת צריכים את כל הבשמים, הנעליים והבגדים במותגים המפוצצים שהם קונים אבל הם מרגישים שהם חייבים את זה כשהם חושבים על איך זה יראה בסטורי. והכסף – או האין כסף – כמעט ולא פקטור כי כשקונים ממקום רגשי וכשקונים מתוך אשליה שזה ימלא את הריקנות שבנשמה אז לא באמת משנה כמה כסף צריך להוציא על המותג כי מה שחשוב זה שיהיו כמה שיותר צפיות, לייקים ותגובות שיעשו נעים לאגו. אבל הנעים הזה באגו והמילוי הפיקטיבי של הבור בלב נעלמים ברגע שהסטורי יורד בחשיפה עד שנעלם כליל (וזה קורה תוך 24 שעות – בהתחייבות. כל האושר המזויף הזה מתאדה תוך פחות מיממה).
ולכן זה לא יכול להיגמר שם כי כעת עלה סף הגירוי של הצימאון לתשומת לב ועכשיו צריך לחשוב על הרמה הבאה למשיכת תשומת לב בסטורי. אז אנשים שורפים זמן ואנרגיה בלחשוב מה יהיה הדבר הגדול הבא לשתף בסטורי פייסבוק-וואטסאפ-אינסטגרם שיסב להם יחס, מילוי פיקטיבי ואושר מזויף ל-24 שעות הקרובות ולא משנה שזה יעלה כמו חצי משכורת – כי מה שחשוב להם זה שה"חברים" שלהם יעניקו תשומת לב שתלטף את האגו לעוד יום אחד לפחות שבו לא יאלצו להתמודד עם הבעיות בחיים שלהם. הבעיות האמיתיות שגם סטורי במיליוני דולרים לא יוכל לפתור אותן. וכאן הקאץ': התמכרות לחיים מזויפים לא פותרת את הבעיה – היא רק מעצימה אותה.
ואי אפשר לומר להם את האמת כי הם יעלבו, יכעסו, ילגלגו ויתעלמו ממך ומה"קנאה" שלך. כן, ככה זה. היום להגיד לבנאדם את האמת על עצמו זה לקנא בו. תראו כמה שהתפישה כאן מעוותת. הם אשכרה בטוחים שהם חיים נכון ושכל מי שאומר להם להיפך זה מתוך קנאה או צרות עין. על האנשים האלו בדיוק אמר וינסטון צ'רצ'יל שהם "מידי פעם נתקלים באמת על עצמם ומועדים לרגע, אבל אז הם מתאוששים מהר וממשיכים בדרכם כאילו דבר לא קרה".
זה לא סוד שאנשים לא אוהבים לשמוע ביקורת או משוב או כל דבר שינפץ להם את האשליה שהם כליל השלמות. זה עוד ניחא. אבל הבעיה היא שאנשים בעיקר לא אוהבים לשמוע את האמת כי עמוק בפנים הם יודעים שזה הרבה יותר מעוד ביקורת שמציגה חוות דעת או התרשמות עליהם אלא זה להסתכל בעיניים של האני האמיתי הפנימי שלהם. וזה אותו אני אמיתי שממנו הם מתאמצים לברוח כי הם לא מסוגלים להישיר מבט לאמת הכואבת (והיא כואבת מאוד).
זו גם הסיבה שחיזוק האגו דרך שואו חיצוני בסטורי לא באמת יכול להספיק, גם לא ל-24 שעות. צריך יותר מזה בשביל לברוח מהאמת המפחידה של האני הפנימי ולהשקיט את הפחדים שבפנים כשאחת הדרכים הנפוצות ביותר לעשות את זה היא להתעסק בחיים של אנשים אחרים. ולכן שאנשים מתעסקים כל היום בחיים של אנשים אחרים – כי זה עוזר להם לברוח מהבעיות בחיים שלהם.
אבל זה כשלעצמו לא יכול לעמוד לבד ופה נכנס לתמונה הסם הכי ממכר ומשכר שיש: הדרמה. כשמתעסקים בחיים של אנשים אחרים צריך לפוצץ את הסיפורים והרכילויות בהמון דרמה תיאטרלית, וכשהיא לא מספיקה צריך להמציא. אז אנשים ממציאים שקרים, מעללים וכזבים בשם הדרמה שתפנה את כל האש כלפי אחרים כדי שהם לא יצטרכו להתמודד עם האש ששורפת אותם חזק מבפנים וככה בדיוק אנשים שורפים לעצמם את החיים: בלבנות ולחיות חיים מזויפים או בליצור דרמות הזויות על אחרים והעיקר שלא להתמודד עם האמת על עצמם שכואבת להם מאוד בפנים.
בשבוע שעבר הצטרף תלמיד חדש לתוכנית "חיים בעוצמה". במפגש הראשון דיברנו על המחסומים בחיים שלו שמונעים ממנו להצליח. הוא החל למנות אותם אחד בכל פעם ואני שתקתי. בהתחלה זה היה רק מחסום אחד אבל כשהוא ראה שאני שותק ולא מגיב הוא המשיך למנות עוד ועוד מחסומים ומעצורים בחיים שלו וציפה בקוצר רוח לקבל ממני איזושהי מילה או הינד ראש כאישור לזה שמשהו מתוכם נכון. אבל הוא לא קיבל כי זה לא היה נכון. וכך במשך שעה הוא סיפר לי סיפורים ותירוצים שהוא כל כך האמין בהם שהם אלו שתוקעים אותו בחיים, בעוד שאני זיהיתי מהר מאוד מה הסיבה האמיתית שתוקעת אותו וממנה הוא מנסה לברוח ברמה כמעט לא מודעת.
עבורי זו לא בעיה כי הבסיס שלי – לצד הניסיון העשיר שבעבודה עם אנשים – מגיע מהחוויה האישית והתהליך שאני עברתי. בעשור האחרון שרפתי לא מעט שנים בלחרטט את עצמי לדעת ולספר לעצמי מעשיות שכיף לי ואני נהנה והחיים יפים ומאושרים בסטורי באינסטגרם והאגו שלי היה בשמיים בדיוק כמו שהדימוי העצמי שלי היה קבור עמוק מאוד למטה. לקח לי זמן להכיר בזה, להודות בזה ולמגר את זה לחלוטין. והיום אני עוזר לאנשים אחרים לעשות את זה בחיים שלהם. אני עוזר להם לחיות באמת. עם כל האמת ורק עם האמת – כי ככה צריך לחיות ורק ככה אפשר לממש את עצמך באמת עד הסוף. ככה חיים בעוצמה.