במאמרים קודמים הסברנו שהמוח אינו מבדיל בין דמיון למציאות ולכן בכל פעם שנדמיין סיטואציה מסוימת אזי הגוף יגיב כאילו היא מתרחשת באמת. מה שאומר שאם נדמיין סיטואציות מלחיצות, מכעיסות או מדכאות אז המוח שלנו יחשוב שזה מה שעובר עלינו ולכן הדופק שלנו ישתנה, חום הגוף יעלה ויצטבר מתח בשרירים. ואם ממש הרצנו סרטים בראש אז אנחנו אפילו נרגיש עייפות כתוצאה מהאנרגיה המנטאלית ששרפנו על דמיון הסיטואציה הלא נעימה וכתוצאה מכך המחשבות שלנו יתערפלו עוד יותר (כמו שתמיד קורה במצב לחץ) ונרגיש מתוסכלים.
במאמרים הקודמים גם למדנו על ארבע התגובות האוטומטיות במצבי לחץ וכעת נתמקד בשתיים מתוכן ובאופן שבו הן באות לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו. התגובות הן מאבק או בריחה (Fight or Flight) והן שתי תגובות קצה שרוב בני האדם פועלים לפיהן בהתאם לסוג הסיטואציה.
לדוגמה, נגיד שצועקים עליכם. יש אנשים שבתגובה יתקפו בחזרה, יש אנשים שיעדיפו "לברוח" כאשר צורת הביטוי של הבריחה תהיה בשתיקה לנוכח הצעקות, ויש גם כאלו שייבהלו מהסיטואציה ופשוט יקפאו במקום. הקיפאון (Freeze) לשמע הצעקות שונה מהשתיקה שבבריחה מכיוון שבקיפאון יש הסתגרות שמונעת מענה חזרה לעומת הבריחה שבה מי שבחר לברוח יכול לבחור לענות תשובה מתנצלת.
והאופן שבו נגיב משתנה בהתאם לסוג הדינאמיקה בסיטואציה. יתכן שאני אבחר לקפוא או לברוח אם הבוס בעבודה צועק עליי אבל אני אבחר להיאבק ולהחזיר צעקות אם מדובר בעובד מקביל במחלקה אחרת או אפילו בסתם אדם שעומד מאחוריי בתור למקום מסוים והחל פתאום להביע את אי שביעות רצונו מקצב ההתקדמות שלי. מאידך, יתכן שלא תהיה לי בעיה לצעוק חזרה על הבוס בעבודה אבל אני כן אבחר לשתוק כשאני ננזף על ידי בת הזוג שלי.
כל אחת מהתגובות הללו אינה רצויה ולכן חשוב להציע את דרך המלך שמאזנת ביניהן. הרי תגובה של מאבק – שכוללת עמדה אגרסיבית, יהירה וצדקנית שמלווה ברגשות שליליים כגון כעס וזלזול תוך האשמת הצד השני באופן שלעיתים כולל שיח מילולי לא נעים – לא מיטיבה עם אף אחד מהצדדים. כי גם אם נרגיש שלכאורה ניצחנו במאבק עכשיו, בפועל הפסדנו לטווח הרחוק. ובל נשכח שגם דמיון של מאבק יעורר דריכות בגוף וכתוצאה מכך הדופק יאיץ והעלייה בחום הגוף (שתגרום להזעה) יעודדו אצלנו רצון לריב, להתווכח ובכלל להשתמש באלימות מילולית או פיזית.
בקצה השני תגובה של בריחה או קיפאון לא עוזרות גם כן. במצב של בריחה הראש מתמלא במחשבות מרירות על חוסר היכולת להתמודד. זהו מצב של פחד, אשמה ועלבון שלא אחת מלווה בכאב בטן, זיעה קרה ורעד. בימנו אנשים שנוטים לברוח עושים זאת בדרך כלל ע"י הסתגרות, שינה מרובה ולעיתים גם בכי ומחשבות בלתי פוסקות על הסיטואציה שהביאה אותם לכך (חשוב להבחין שלא מדובר בדיכאון).
לתגובת הקיפאון מאפיינים דומים מהבחינה הרגשית אך בפן המחשבתי מתווספים תסמינים כגון תחושת בלאקאאוט או תקיעות מחשבתית שגורמים לתחושת אובדן, חרדה וייאוש. מההיבט הפיזי נרגיש כבדות, קור, נימול ואפילו סחרחורת שעלולה להוביל לעילפון – שזו התגובה הרביעית.
הבעיה הרווחת היא שאנחנו מגיבים כך עוד בטרם נקלענו לסיטואציה המלחיצה. כאמור, הפרשנות שלנו על המחשבות תעורר אצלנו את התגובות האלו והן בתורן תשפענה על הגוף שלנו ועל האופן שבו נקבל החלטה כיצד לפעול. ואנחנו כבר יודעים שהחלטה שהתקבלה בשעת לחץ תגרום לנזק בטווח הקצר או הארוך ולכן הצעד החכם ביותר מבחינתנו יהיה קודם כל לדעת לזהות מה אנחנו מרגישים וגם לדעת לפעול למען שינוי התגובה האוטומטית שלנו.
ישנה אפשרות לאיזון שתי תגובות הקצה וזו יכולה להיות דרך התקשורת האופטימאלית שמצופה מאדם בוגר, שבטוח בעצמו ויודע כיצד לבטא את רצונותיו בכנות ובלא כחל ושרק. במקום הנטייה האוטומטית להגיב באגרסיביות כפועל יוצא של מאבק בשעת לחץ, או בפאסיביות כפועל יוצא של בריחה או קיפאון בשעת לחץ, אפשר לבחור באפשרות הביניים: אסרטיביות.
הרי אגרסיביות תמיד תהיה תוקפנית ולא מתחשבת באחר ואילו פאסיביות תהיה כניעה מוחלטת עם ויתור על עצמי. אף אחת משתי התגובות הללו אינה ראויה יותר מחברתה. מאידך, אסרטיביות היא התגובה האידיאלית שבאמצעותה אני יודע לעמוד על שלי מבלי לפגוע בצד השני. כשאני פועל מעמדה אסרטיבית יש לי חופש מחשבתי ולא מתגונן ובאמצעותו אני יכול לחשוב בצורה יצירתית וגמישה למען פתרון אידיאלי עבור שני הצדדים.
לסיכום, חשוב מאוד שנדע לזהות איזו תגובה מתעוררת אצלנו במצבי לחץ ונעשה את הבחירה המושכלת כיצד לשלוט בה ולהביע אותה. כי אנחנו לא רוצים להיות תוקפניים, אלימים ודורסניים או כנועים, מרצים וחלשים. אנחנו רוצים להיות אסרטיביים כי כך באמת אפשר להשיג את התוצאה הרצויה תמיד.