קדם תכנים

איך להיות גאון ולהיכשל בחיים?

במאמר הקודם הוסבר האופן לפיו המוח יבחר כמעט תמיד ממקום אמוציונלי במקום רציונלי כשמדובר במשחק האוהבים (אבל לא רק). במאמר הנוכחי יוסבר כיצד ניתן להיות גאון אמיתי עם מנת משכל יוצאת דופן ולהפגין יצירתיות שובת לב ועדיין לא להצליח בכלל ופשוט להיות כלום ושום דבר בחיים. וכיוון שהחינוך הוא נר לרגלינו בכוונתנו להראות מדוע בני נוער יכולים להיות ילדים מקסימים, חכמים ואינטליגנטים מאוד ועדיין לקרוס בבחינות הבגרות כאילו לא פתחו מחברת מעולם. חלק מההסברים שלהלן מהווים נדבך חשוב בתשתית הקורס "לומדים עוצמה" ותוצאות השינוי של התלמידים בסיום הקורס מרשימות ומשביעות רצון בהחלט.

זוכרים את המערכת הלימבית? אז יש מושג שנקרא "חטיפה לימבית". חטיפה לימבית היא התפוצצות רגשית פתאומית כתוצאה מ"כפתור" שהופעל. זו תגובה נוירולוגית שמתרחשת בשבריר שנייה עוד לפני שהמוח החושב מחליט אם התגובה הזו נכונה או רצויה בכלל. לכן כמעט תמיד כשהמוח הרציונלי החושב יכנס – באיחור – לפעולה אותו אדם לא יבין מה עבר עליו שגרם לו להגיב בצורה כזו.

ניקח לדוגמה סיטואציה שבה אדם מתווכח עם חברו. לפתע החבר אומר דבר מה שללא ידיעתו נוגע בנקודה רגישה אצל בר פלוגתו וכתוצאה מכך אותו אדם מאבד את העשתונות ומתפרץ עליו בזעם משולל כל היגיון. הסיבה לכך היא שאותו חבר – לרוב מבלי לשים לב – הפעיל אצלו "כפתור" רגיש שגרם לו לאבד את זה ולהגיב בתוקפנות אדירה שבסיומה סביר להניח שהאדם שהתפרץ יתנצל ובאמת ובתמים לא יבין מדוע התפרץ בברוטאליות כזו. זו חטיפה לימבית, המוח הרגשי מכריז על מצב חירום ומגיב מתוך מנגנון ההישרדות מבלי שהמוח הרציונלי החושב הספיק להבין מה קרה ו לחשוב מהי הדרך הנכונה להגיב לסיטואציה.

דוגמה נוספת לחטיפה לימבית היא תגובה של אנשים למצב של בהלה. אדם יכול להשתרע בנחת על הספה ולצפות בטלוויזיה או להיות שקוע בסלולארי שלו ואם לפתע בזווית העין הוא מזהה חרק ענק שנוחת לידו אזי הוא יזנק מהספה במהירות שלא הייתה מביישת ספורטאי אולימפי. יתכן שבשניות הבאות הוא יגלה שאותו חרק ענק היה רק בדמיונו ושמדובר בצל או באיזה איזה חפץ קטן שהתגלגל פתאום והוא דימה אותו לחרק. ועדיין המוח הרגשי מיהר להגיב מבלי שניתן הזמן למוח הרציונלי החושב להבין מה קורה ומהי הדרך הנכונה לפעול.

חטיפה לימבית יכולה גם להיות חיובית. מכירים את התופעה הקרויה מצב כפית שבו צוחקים כל כך חזק עד שנתקפים ורטיגו עם חשש רציני לאיבוד תפישת המציאות? גם זו חטיפה לימבית. כמו גם התרגשות מאירוע משמח ומאושר עד כדי דמעות ואפילו עילפון. המוח הרגשי משתלט על הגוף ומגיב כרצונו עוד לפני שהמוח החושב מבין מה קורה ונכנס לתמונה.

כל הפעילות הזו מתרחשת בחלק במוח שנקרא השקד (יש שניים כאלו, אחד בכל צד של ראש באזור הרקה ובשפה המחקרית הוא קרוי אמיגדלה). השקד הוא מקום מושבם של הרגשות ומנהל בפועל את המערכת הלימבית שלנו (יחד עם ההיפוקמפוס). למעשה, כל תגובה רגשית עוברת דרכו ומתקבלת על סמך זיכרון ולמידה מוקדמת יותר. הוא אחראי על הרגשות החזקים שלנו ובמחקרים שנעשו על אנשים שהשקד שלהם הוסר בניתוח נמצא שהם לקו ב"עיוורון רגשי". הם פשוטו כמשמעו איבדו את היכולת לחוש אמפתיה, חיבה, אכפתיות ומנגד אפילו חרדה וזעם. בד בבד הם הפסיקו גם להתעניין בסביבה הקרובה שלהם או בהשתייכות חברתית בכלל. בפסקה הקודמת הוזכר שחטיפה לימבית יכולה לגרום לדמעות, אז אצל אנשים מחוסרי שקד יכולות להיות דמעות אך אין מקורן ברגש כי הם לא חשים צער או התרגשות.

השקד, ככוח המניע של המוח הרגשי, עובד 24/7 כשומר סף בכדי להבטיח את ההישרדות מההיבט הפסיכולוגי (גם הפיזי, אבל נתמקד כעת בפסיכולוגי). בכל פעם שהוא יחוש באיום הוא ינקז אליו את כל מערכות המוח – כולל את המוח הרציונלי החושב – וינתק את ההשפעה שלהן לטובת הפעולה שלו שמטרתה להבטיח תגובה פיזיולוגית שתשמור עלינו. או במילים אחרות: חטיפה לימבית מתקדמת.

מכיוון שהמוח הרציונלי החושב בכלל לא מהווה פקטור במערך החשיבה והתגובה הראשוני של השקד אנו לעתים יכולים לגבש תפישה מוטעית. לכן רושם ראשוני יכול מאוד להטעות כי הוא נקבע קודם כל ע"י השקד שמגיב על סמך זיכרון ולמידה מתבניות מחשבתיות (ובהמשך ההיכרות הוא עובר עדכון אצל המוח הרציונלי החושב).

השקד אחראי גם על הפיכת זיכרונות למשמעותיים באמצעות הטבעה רגשית ועל היווצרות טריגרים לטראומות (וזה נושא מרתק שראוי למאמר בפני עצמו). חשוב להבין שלמוח הרציונלי החושב יש תפקיד חשוב בעיצוב ההתנהגות שכן כניעה מוחלטת מצידו לפעילות רגשית תיצור אימפולסיביות שתפריע לניהול התקין של חיי היומיום של האדם. לכן מגיל קטן מלמדים ילדים לשלוט בדחפיהם, להתאזר בסבלנות ולנהוג בנימוס. בפועל מדובר בהפעלה של המוח הרציונלי החושב תוך החלשת האותות שמפעילות את השקד וכך נוצר איזון בתגובה הרגשית מההיבט החברתי-התנהגותי.

השקד כמנהל הרגשות של המוח מנהל יחסי מלחמה ושלום עם המוח הרציונלי החושב וזה לב ליבו של המאבק "בין הראש ללב". המתח התמידי בין החשיבה להרגשה מוביל לכך שפגיעה באחת תוביל בהכרח לפגיעה גם באחרת. זו הסיבה שאנחנו לא מצליחים לחשוב בבהירות בשעת כעס, או להיפך, כועסים על עצמנו אם אנחנו לא מצליחים לפתור או לפענח משהו.

ניתן לומר שאיזון רגשי הוא המפתח להצלחה התנהגותית. המוח הרציונלי לא יכול לחשוב ולהתקדם אם המוח הרגשי לא יאפשר לו. בכל פעם שהשקד ייתקף פאניקה הוא יגיב באופן כזה שמנדה לחלוטין את המוח הרציונלי – ואין לזה שום קשר לאיכות החשיבה הגבוהה שלו.

ולכן, כשילד חכם וגאון יושב בכיתה בבית הספר ופתאום מוצף רגשית כי העליבו אותו או כי הקראש שלו לא שמה עליו או כל אתגר רגשי אחר שנפוץ בקרב בני נוער – המוח שלו לא יעבוד. גם אם הוא קיבל ציון 100 כל השנה במתמטיקה, ברגע שהוא רב עם ההורים שלו בבוקר והוא מביא את זה לבית הספר הוא לא יצליח לפתור את התרגיל הכי פשוט כי הוא מוצף רגשית. יש מסיבת טבע מטורפת בתוך השקד שלו ואין כניסה למוח הרציונלי החושב.

אבל אל דאגה, יש לזה פתרון. קוראים לזה ריטלין, קונצרטה או כל כדור אחר שנותנים לילדים שלא מרוכזים בלימודים. בל נשכח שהפרעות קשב וריכוז יכולות להיות מאופיינות רק ע"י נוירולוג וגם זה רק עד גיל שבע כי זה כל כך בולט לעין שרואים את זה כבר בגילאי הגן. הנתון הזה לא תמיד נלקח בחשבון במסגרות חינוכיות שלא מודעות או יודעות להתמודד עם ילדים מוצפים רגשית – שצריך בראש ובראשונה לנסות ולהבין באכפתיות כנה מה מפריע להם – ובמיוחד בגיל ההתבגרות שבו ההורמונים משתוללים. קל יותר להסיק שלילד יש הפרעות קשב וריכוז אז צריך לשלוח אותו לאבחון כדי שיקבל ריטלין.

מחקרים הוכיחו שילדים שנחשבו לתלמידים גרועים, אימפולסיביים, מלאי חרדה ומועדים לפורענות – קיבלו ציונים גבוהים מהממוצע במבחני אינטליגנציה. כלומר על אף שלא הייתה להם בעיה של מנת משכל, בכל זאת הם נכשלו בלימודים מכיוון שהמערכת הלימבית שלהם עבדה שעות נוספות והם לא הצליחו להתרכז בחומר הלימוד. יתרה מזאת, חוסר המענה של הסביבה שלהם להצפה הרגשית שהם עברו גרמה להם לפתח יכולת קבלת החלטות לקויה שדרדרה אותם למקומות לא טובים בחייהם. וכך בדיוק ילד חכם ועתיר בפוטנציאל מתפספס. כי לא דואגים לו מהבחינה הרגשית.

יכולת קבלת ההחלטות הגרועה הזו ממשיכה גם לחיים הבוגרים ובאה לידי ביטוי בפרטים הכי קטנים. אלו אנשים שמתייסרים על כל דבר כי אין להם עדיין איזון רגשי. הם יכולים להיות מאוד חכמים ואינטליגנטים אבל הם נמצאים בתודעה סמויה שלא מבינים אותם וזה הורס להם את הביטחון. לכן הם מנהלים חיים שנשלטים כל כולם על ידי השקד והם מפוצצים בדרמה מיותרת. הם מרבים לפעול באימפולסיביות ולהתחרט על כך מאוחר יותר. ההצפה הרגשית שלהם גורמת להם "לשלוף מהמותן" ולהתייסר על כך מבחינה רגשית לאחר מכן, וזה מצר את צעדיהם בהמון תחומים בחיים.

לסיכום, חשוב להבין שהמוח הרגשי והמוח החושב הולכים יד ביד תמיד. אי אפשר לנהוג ברציונליות תמידית ולמען הסדר הטוב חייבים אמוציונליות בכדי להבטיח יכולת קבלת החלטות נכונה (בעיקר הישרדותית). וחשוב לזכור: האנשים המצליחים ביותר אינם החכמים ביותר או הרגישים ביותר, אלא הם אלו שמצאו את האיזון הנכון בין השכל לרגש ומבינים שהמפתח לחיים מאושרים הוא שיתוף פעולה נכון ביניהם.

כתיבת תגובה

שיתוף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

שיתוף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter