כמו כל דבר טוב גם המוח שלנו התחיל מלמטה. ולמטה הכוונה לגזע המוח שנמצא בקצהו העליון של עמוד השדרה שלנו. גזע המוח (קרוי לעיתים "המוח הפרימיטיבי" בספרות המחקר) אחראי לכל הפעולות שלנו שאינן מצריכות חשיבה (פונקציות בסיסיות כגון נשימה וחילוף חומרים) או לפעולות שאין זמן לחשוב לפני שמבצעים אותן (בעיקר פעולות הקשורות בהישרדות). כיוון שהפעולות הפנימיות מובנות מאליהן, חשוב להבין את האופן שבו באות לידי ביטוי הפעולות החיצוניות.
כאשר נמצאים במצוקה התגובה תגיע מגזע המוח. בטבע, כשעדר הבאפלו מבחין בתנועה חתולית חשודה בסוואנה אין לו זמן לעשות חושבים אם זו אכן לביאה או שתי לביאות או סתם ברדלס (שלא מהווה איום על הבאפלו). בשנייה שבה אחד מהחושים קולט סכנה אז הגוף חייב להגיב מתוך מנגנון ההישרדות (freeze, fight or flight – לקפוא, להילחם או לברוח). מכיוון שבמצב כזה אין זמן לחשוב אז התגובה המיידית שתגיע מגזע המוח תופיע לעיתים בצורת רפלקסים לא רציונליים למען ההישרדות. זו גם הסיבה שכאשר מבהילים מישהו הוא מגיב בצורה מוזרה, מגוחכת וגרוטסקית. הוא לא חושב על זה. זה בא לו באוטומט מגזע המוח שרוצה לשמור עליו בחיים.
הוכחה בולטת לתופעה הזו ניתן למצוא בעולם הכדורגל. כל כישרונות הדריבל למיניהם עושים זאת בצורה נפלאה כשהטעיות הגוף שהם מבצעים כל כך מהירות כך שלשחקן שמולם אין ברירה אלא להגיב מגזע המוח. קרי: להיזרק לצד אחד בזמן שהם חולפים על פניו מהצד השני בדרך לקורבן הבא. הדוגמה הקלאסית ביותר היא של הקיצוני ההולנדי האדיר אריאן רובן. כמעט כל מגן שמאלי ששיחק מולו ידע שהסלאלום בקו ימין יסתיים מתישהו בחיתוך לשמאל. אבל ידע לחוד ומציאות לחוד כי אותו מגן לא הצליח לעצור אותו בגלל שההטעיה לימין של רובן – שבאה עשירית השנייה לפני חיתוך המהיר שלו לשמאל – נעצרה אצל המגן כבר בגזע המוח שהגיב בסגירה ימינה בעוד שרובן המשיך שמאלה אל תוך הרחבה כחלק מהמהלך הכול כך צפוי וכל כך קטלני שמזוהה איתו.
ובחזרה להתפתחות המוח האנושי. מבין חמשת החושים שלנו החוש הכי חשוב הוא הריח. כל כך חשוב עד שיש לו אונה משלו שהיוותה את בסיס ההתפתחות הרגשית מתוך מניע הישרדותי. קל להבין כמה הוא חשוב כשרואים איך לאורך ההיסטוריה חושי הראיה והשמיעה קיבלו חיזוק בדמות עדשות משקפיים ומכשירי שמיעה יחד עם תאורות בשלל גוונים ומערכות אודיו בעוצמות שונות. אבל לא מיודענו החשוב חוש הריח, הוא נותר בדד. וככזה הוא שומר על תפקידו ההיסטורי לעזור לנו לשרוד באמצעות האבחנה אם המזון שלנו מקולקל, אם יש אויב בסביבה (רלוונטי יותר לדרי הג'ונגל אבל היום משמש בעיקר לזיהוי גז פתוח וכדומה) או אם הפרטנר שמולי מעוניין במין (שוב, רלוונטי בעיקר בג'ונגל. בין בני אדם מתחייבת הסכמה מפורשת ומתמשכת במילים ובהתנהגות). שכבת הנוירונים של אונת הריח מתרגמת את הקלט הריחני לפעולה חיצונית עבור הגוף: לאכול, להיזהר ולחזר.
מעל גזע המוח ומעל אונת הריח נמצאת מעין אליפסה עצבית שקרויה "המערכת הלימבית". (לימבית מלשון לימבוס שזה טבעת בלטינית). המערכת הלימבית אחראית על כל הרגשות שלנו. בכל פעם שאנחנו כועסים, משתוקקים, מפחדים או מאוהבים מעל לראש זה מגיע ישירות מהמערכת הלימבית שמושלת במוחנו – וגם בגופנו – בשררה.
למערכת הלימבית יש שני כלים חשובים מאוד להישרדות: זיכרון ולמידה (מבוססת זיכרון). הווה אומר שכל סוג של ריח מקבל משמעות שתילמד ותיזכר בכדי להבטיח שנדע איך להגיב בפעם הבאה שנפגוש בו. זה מאפשר הסתגלות לשינויים וחוסך מגזע המוח תגובות אוטומטיות שאינן נחוצות (לכן לרוב לא ניתן להבהיל שוב אדם בצורה זהה. המוח שלו יזכור וילמד את זה). ובהתאם בכל פעם שנאכל מזון מקולקל אנחנו נזכור את החוויה ונדע להבא להישמר ממנה ומתסמיניה. והיינו הך לגבי רמזים לסכנה מוחשית או תקשורת בינאישית.
עד כאן סקרתי את המוח שמשותף לרוב היונקים על פני כדור הארץ.
ההומו ספאיינס (או בעברית: האדם החושב. שמוחו שוקל פחות מקילו וחצי וגודלו פי שלושה מהמוח של הפרימט הקרוב אלינו ביותר) פיתח יכולת גבוהה יותר שהיא החשיבה המתקדמת. חשיבה מתקדמת פירושה שעל גבי התחושות שקלטנו מבחוץ יש לנו את היכולת הפנימית להסיק מסקנות, לפתח רעיונות ואפילו לחזות השלכות עתידיות בהתאם לניסיון שנצבר.
החשיבה המתקדמת השתכללה לחשיבה רציונאלית והמשיכה להתפתח מדור לדור כשהיא מאפשרת גם פיתוח של אסטרטגיות, תכנון לטווח הרחוק ומימוש תחבולות מנטאליות. כך שמה שהחל כרפלקסים הישרדותיים מגזע המוח הוביל ליצירת חשיבה מתקדמת וסימבולית שהולידה את הציוויליזציה והתרבות. והתוספת החשובה הזו העניקה למערכת הלימבית כוח חדש של רגש – האהבה. תחושות של עונג מיני יצרו סוג חדש של תשוקה שכל כולה מאווים – רגשיים ופיזיים – לבן/בת הזוג. ובנוסף קשר של אהבה בין אם לילדיה.
אם כך, המרכז החדשני של המוח האנושי (בשפה המקצועית: קורטקס/ניאו-קורטקס) הוא החשיבה הרציונאלית המתקדמת. אפשר לדמיין זאת כחדר בקרה מלא כפתורים ומסכים שמנתח בזמן אמת – ולרוב גם בתבונה – כל שבריר מידע שמתקבל ע"י החושים. מרכז החשיבה המתקדם הזה יודע לרדת לרזולוציות דקיקות מאוד ולהמציא ולפתח תגובות חדשות בהתאם לכל סיטואציה בה יתקל. כך שאת הטריו הבסיסי של גזע המוח מחליף כעת מגוון עצום עד בלתי מוגבל של תגובות לכל סיטואציה הישרדותית-רגשית, וזאת הודות לחשיבה הרציונאלית שיודעת ללמוד, לזכור, לנתח, להסיק, לחזות ולתכנן להבא.
אבל למרכז החשיבה הרציונאלית אין שליטה על הרגש. בכל הנוגע לענייניו הפרטיים של הלב, ובעיקר במצבי חירום רגשיים, כל המרכז הזה עם כל המסכים והכפתורים והחכמה והתבונה והרציונליזציה שלו, כנוע וכפוף למערכת הלימבית שמנהלת אותו ולוקחת פיקוד ברגעי משבר רגשיים.
ניתן להמחיש זאת בדוגמה הבאה. אם נחזור לפעם הראשונה שבה צפיתם בסצנה ב'מלך האריות' שבה סקאר משליך את מופאסה למותו על עדר הגנו ואת ההפצרות חסרות התועלת של סימבה מאביו להתעורר ולחזור הביתה. האם התמלאתם דמעות? זה מכיוון שאתם חשים עצב ואמפתיה כי הלימבית לקחה פיקוד. עם זאת, מרכז החשיבה הרציונאלית יודע שזה רק סרט ולא אירוע אמיתי ולכן אינכם חשים תחושת יגון. אין לכם את הבהלה והצער העמוק שמתקבל כאשר מתבשרים על מותו של אדם במציאות. כך שזה דומה אבל לא עד הסוף כי המוח הרציונאלי יודע שזה לא אמיתי. אבל לרוב אתם לא תבחינו בהבדל הרגשי בין סרט למציאות כי מבחינת הלימבית זה ממש קורה והיא תציף אתכם בחוויה הרגשית עד הסוף (למי שמאפשר לעצמו).
וזה מסביר מדוע אנשים מתעקשים "לסבול" ולחזור לאקסים שלהם:
כשהאקס יוצר קשר ומפייס במילים יפות זה לא אומר ששוכחים את הסיבות לפרידה. זה רק אומר שהמערכת הלימבית הקיצה מתרדמת החורף שלה וכמו דב גריזלי היא רעבה ועצבנית. רעבה לחיבוק ולטעם של אהוב ליבך ועצבנית על עצמה שהיא כל כך רוצה את זה ובכל זאת זה לא ימנע ממנה לשעוט לזרועותיו המנחמות בחמת זעם ורעבתנות של אהבה. כי אין מקום לחשיבה רציונאלית כאשר הרגש לוקח פיקוד.