מחקרים שנעשו על אנשים שזה עתה נפרדו גילו דבר מאוד מעניין. האזור במוח שלהם שמתייסר מהפרידה ומשווע לאינטראקציה עם האקס/ית הוא בדיוק אותו אזור במוח שמופעל אצל אנשים שנמצאים בתהליך גמילה מסמים ואלכוהול ומשוועים למנה הבאה שלהם.
עם הבדל אחד: הנרקומנים ידעו שהם בגמילה, שבורי הלב הטריים לא.
למעשה, כל אדם שחווה פרידה מתחיל לפתח תסמיני גמילה שמקורם בהתמכרות (רק שאף אחד לא קרא לזה ככה עד עכשיו) לזוגיות שהייתה לו. כך שכל רצון באינטראקציה – כגון העלאת זיכרונות, שליחת הודעה ויוזמה לשיחה או מפגש – הוא למעשה רצון לקבל את המנה הבאה שתרגיע את הנפש. והרי ידוע שנרקומן מוכן לעשות הכול למען המנה שלו וכך גם פרודים טריים נוטים לעשות הכול כגון התנהגות קיצונית, סטוקינג מתמשך, פיזי או ברשתות חברתיות, ובמידת הצורך גם לנקוט בצעדים חדשים ויוצאי דופן בכדי לעורר איזושהי תשומת לב אצל האקס/ית.
וחשוב להבין למה זה קורה. כבר כתבנו כאן על ההתנגשות שבין הרגש לרציונל בכל הנוגע לענייני האוהבים וכעת נוסיף משהו על הפערים ביניהם ברגע הפרידה עצמו. כשהצד שנפרד מספק סיבה רציונלית לפרידה היא לעולם לא תתקבל בהבנה אצל הצד השני. לא משנה כמה היא נכונה, אמיתית, מציאותית, שכלתנית או כל הגדרה אחרת שאין סיכוי בעולם שתתיישב יחד עם הרגש.
כי ברגע שהרגש נפגע קשות הוא נכנס להלם וטראומה עם כאב כה גדול שאף סיבה רציונלית לא יכולה לשכנע אותו שהיא אחראית לכאב האדיר שנוצר עכשיו. מבחינת הרגש זה כמו להגיד – מטאפורית כמובן – שהסיבה שהוא שותת נהרות של דם עכשיו היא בגלל דקירה מסיכת ביטחון. זה לא יכול להתקבל על הדעת מבחינתו ולכן הוא יחפש סיבה "אמיתית" ששוות ערך מבחינה דרמטית לכאב האדיר שלו.
וכתוצאה מכך נרקמות אגדות וקונספירציות לרוב שצריכות לספק ערך דרמטי שווה בכוחו לכאב שברגש. פתאום הצד שנפרדו ממנו מתחיל "לגלות" כל מיני סימנים מוקדמים של בגידה או התרחקות ולעלות קונספירציות מפוצצות על הסיבות "האמיתיות" והדרמטיות שהובילו לפרידה. בדיוניות ככל שיהיו – ורצוי כמה שיותר מונפץ ודרמטי – זה הדבר היחיד שיתקבל על הדעת של הרגש הפגוע. דוגמה פופולארית לכך היא שאנשים נורמטיביים שלאחר פרידה "מגלים" שבני הזוג שלהם לשעבר בכלל לא היו נורמטיביים כמוהם אלא בעצם נרקיסיסטים בתחפושת במשך כל הזמן הזה. ובכלל, אנשים אוהבים לאבחן פתולוגיות אצל האקסים שלהם ורצוי כמה שיותר פסיכי ומטורף כדי שבאופן לא מודע הרגש הכואב יירגע.
אז מה עושים?
ראשית, מתנתקים לחלוטין. אחת הבעיות הקשות ביותר בסיום של מערכת יחסים ממושכת היא תחושת השייכות החברתית שהתקיימה בה. לא אחת אנו שומעים על פרודים שנשארים בקשר עם ההורים של האקס, האחים או החברים המשותפים שהכירו דרכו. זה למעשה הופך את הפרידה למשמעותית יותר כי כעת חלק מהגדרת השייכות של האדם היא באמצעות האינטראקציות החברתיות בתוך הזוגיות שכעת מאבדות לגיטימציה. ויש לזה חשיבות כי אם היו מפגשים חברתיים קבועים בעלי מטען של שייכות (לדוג' ארוחות שבת משפחתיות), כעת כשכבר אין אותם זה מגביר עוד יותר את הכאב הרגשי, רק מכיוון אחר (שייכות מתפרשת כהישרדות במוח).
שנית, תופסים את הרגע שבו הרגש נרגע מעט ועושים רשימה. רצוי לעשות זאת עם חבר/ה או אדם שסומכים עליו ושמכיר את שני הצדדים באובייקטיביות. הרשימה צריכה להיות רציונלית ולהכיל את כל הדברים שאני לא אוהב באקס/ית שלי. עם הזמן הרשימה תתעדכן ככל שהעיניים יפקחו (יש לנו נטייה רגשית להתעלם מחסרונות או תמרורי אזהרה כשאנחנו נדלקים ומתאהבים). את הרשימה שומרים בטלפון ובכל פעם שהרגש עולה – פותחים אותה וקוראים בה בקשב רב. זו לא רשימה לפרוטוקול אלא לשימוש חוזר. וכמאמר אבותינו – אין סוף לשינון.
שלישית, בחזרה לניתוק והפעם הרמטית. מוחקים ונמנעים מכל שביב של נתיב שיכול לחבר או לקשר בינינו ובין האקס/ית בכל דרך שהיא. נמנעים ממכרים משותפים, מאירועים משותפים, מסטוקינג ברשתות חברתיות או מכל דבר שקשור לצד השני. כמאמר הפתגם "רחוק מהעין רחוק מלב", הניתוק הזה יעזור להתאוששות הרגש.
מה לא עושים?
לא מחפשים תחליף, ריבאונד או כל דבר דומה. אנשים שלא יודעים להישאר לבד הם אנשים בעלי אופי חלש והניסיון לרוץ ולמצוא נחמה בזרועות אדם אחר או לרבוץ ללא הפסקה בחברת אנשים אחרים ולהציג מצג שווא שהמשכת הלאה – זה לא בהכרח עובד (לעיתים כן אך זה נתפש כפאתטי). מטרת הניתוק היא לחוות את הפרידה בשיא העוצמה ותחושת הדיכאון שנלווית לה ולהתאושש ממנה. התמודדות עם לב שבור מייסרת ומכאיבה מאוד אבל לא מתים מזה. הרוב לפחות.