אנשים משתנים. לא באופי אלא במערכת השיקולים שלהם. אני תמיד טוען שאנשים לא משתנים אלא רק חושפים את מי שהם באמת, אבל זה מבחינת האישיות. בפועל אנשים כן משתנים לאורך השנים בנקודות היחס והמשמעות שהם מייחסים לתכונות או מעשים בחיים שלהם. וכך מה שנראה מדהים ומרגש בנקודת זמן אחרת נראה דבילי ואידיוטי בנקודת זמן אחרת.
הכי קל לראות את זה אצל ילדים. הם משתנים כל הזמן ובמהירות. ילד בן שנה יתפעל מהפנים של אימו שיחשפו מאחוריה ידיה ("קוקו") ואילו ילד בן שלוש כבר יודע שאימא שם אז זה פחות יצחיק אותו. ילדה בת שמונה תשחק שעות בבובות ברבי אבל שלוש שנים מאוחר יותר היא כבר לא תיגע בהן. ההתפתחות המחשבתית צומחת במהירות ויחד איתה צומחים הסטנדרטים והאובייקטים שמשמחים ומרגשים אותנו. עם זאת, ציינתי דווקא ילדה שמשחקת בבובות מכיוון שבנים שמחים לשחק בלגו, כדור ומכוניות באותה ההתלהבות בגיל שש וגם בגיל שלושים.
אבל אנשים משתנים גם בבגרותם. רק שזה לוקח להם יותר זמן. צעירים בגילאי ה-30 פלוס מחפשים להסיר קעקועים שהם התרגשו לעשות בעשור הקודם שלהם. יותר אנשים מתגרשים כי הם מבינים שהפרמטרים שהם התלהבו מהם בהתחלה לא רלוונטיים לזוגיות שהם באמת רוצים. אנשים קמים בוקר אחד ומחליטים לשנות את העיסוק או הקריירה שלהם כי זה כבר לא עונה להם על הצרכים שהם ראו כשבחרו בזה, אם הם בכלל בחרו בזה. ואנשים הולכים לשחק ברידג' או בינגו במועדונית כי כבר לא נותר להם משהו אחר לעשות בחיים.
למה זה קורה? לכאורה זה מרגיש תופעה טבעית כזו של שלבים בחיים שכולם צריכים לעבור. קצת כמו גיל ההתבגרות, נכון? לא נכון. המאפיינים של גיל ההתבגרות בעולם המערבי לא דומים לתרבויות מסורתיות יותר. הסיבה שהאדם חש בצורך פנימי לקעקע את עצמו, לבחור בת זוג מסוימת או עבודה עם סמל סטטוס היא כי דחפו לו את זה למוח מגיל קטן ונירמלו את זה בשבילו שככה צריך ומי שלא עושה ככה הוא מוזר, יוצא דופן וחריג ושאסור להיות כאלו. ואם רק תנסה להיות כזה אז החברה "תעניש" אותך על כך שסטית מהנורמה.
אבל זה יותר עמוק מזה. קצרה היריעה מלהרחיב על טשטוש הזהות הפנימית והחיסול הממוקד שנעשים לאישיות המיוחדת שיש בכל ילד. המערכת דורשת להתאים אותם – ללא יוצא מין הכלל – למסגרת, ואי ציות למסגרת פירושה אנרכיה (תשאלו את פינק פלויד). ואם יש משהו שהמסגרת והכלל לא נותנים עליו מענה זה על הצורך הבסיסי ביותר – לדעת להתמודד.
"כל הבעייתיים אצלך", אמרה לי פעם מורה בהתייחסות לכיתה שלי. וזה נכון וגם לא נכון. נכון שאני אוסף אליי את כל "הבעייתיים". חבר'ה צעירים עם ספריה של אבחונים במקרה הטוב וספריה במשטרה במקרה הרע. רק שהם לא "בעייתיים". הם מסיימים סיגריה ונכנסים לכיתה עם קפוצ'ון שחור על הראש ומבט קשוח שמחפש לעשות צרות. הם התלמידים שלא התאימו למסגרת אז המסגרת דחתה אותם במקום להקשיב להם ולתת להם מענה. אז אני מקשיב להם ואני מלמד אותם ואני מתייחס אליהם ואני מציב להם גבולות ברורים שדרכם הם לומדים באמת. ובכיתה שלי כל "בעייתי" יכול לסיים כמהנדס, רופא או סטארטאפיסט. כי אני מנתב את העוצמה שלהם למקומות הנכונים.
לתת להם ריטלין, לצורך העניין, זה לא לעזור להם אלא לכבות אותם בגלל שלא יודעים איך להתמודד איתם. והרי בימינו להתמודד זו מילה גסה שהס מלהזכירה ובכלל לא צריך להתמודד כי יש פתרונות לכל דבר. אם החומר המשעמם בכיתה לא מעניין את הילד והסקרנות שלו מובילה אותו לחפש דברים אחרים – תנו לו ריטלין, קונצרטה או מה שזה לא יהיה שיגרום לו להתאים למסגרת ולחסוך מהמורה את התמודדות איתו. כי הכי קל זה לדחוף להם כדורים שעד לפני עשור וחצי לא היו קיימים בכלל רק בשביל שהם ישבו בשקט ולא יאלצו את המורים, רחמנא ליצלן, להתמודד.
וזה ממשיך גם לחיים הבוגרים. נפרדת מחבר שלך? עצוב לך? קשה לך עם ההורות? את עוברת קושי בחיים ולא יודעת מה לעשות עם הדיכי? קחי כדור. נוגדי דיכאון ומעכבי דופמין הפכו לאקמול של הדור הנוכחי כשבמקום להתמודד עם הבעיות בוחרים בדרך הקלה והלא יעילה של לנסות ולהעלים אותן, גם אם זה רק לזמן קצוב. אבל רגע, לכדורים צריך מרשם ובשביל מרשם צריך לראות רופא או פסיכיאטר. גם להגיע אליהם זו התמודדות בפני עצמה, אז מה עושים?
אל דאגה, יש דרך קלה יותר. קח טלפון, תשלח הודעה, תכתוב כמה גרם אתה רוצה ותעשה העברה בביט. זה יעזור לך! זה יעשה לך טוב. ויש אפילו רפואי! זה ירפא אותך! יש לזה סגולות מדהימות ששורפות תאים במוח וגורמות לך לשכוח מי אתה בכלל ועל הדרך לגלח מהנפש את כל מי שאתה ועוד אמור להיות, אבל העיקר שזה יעזור לך לא להתמודד.
זה לא יעלים את הבעיה, זה אף פעם לא יעלים אותה, אבל זה יעזור לך לא להתמודד איתה עכשיו, ומחר, ומחרתיים ופוף עברה עוד שנה שבה אתה בורח מהבעיות שלך בזמן שהן גדלות והופכות לכבדות יותר ויותר. בקטנה, אז עוד כדור, עוד כוסית אלכוהול, עוד שאכטה, עוד עשר תמונות בסטורי וצימאון לתשומת לב מזויפת, עוד בריחה ועוד שקרים לעצמך. כי למה להתמודד אם אפשר לברוח.
והבעיה שזה באמת עוזר. כל החומרים המאלחשים למיניהם משככים את הכאב שבפנים ועושים קצת טוב ורוגע בגוף. ואז מתמכרים לזה. הכי כיף זה לברוח מהבעיות. להתעלם מהן ולכסות אותן כאילו הן לא קיימות. 98% מהתוכן שמועלה ברשתות החברתיות זה כיף חיים. נדיר למצוא מישהו שמעלה את הצרות האמיתיות שיש לו בחיים, אם בכלל. אז אנשים בורחים ושוקעים בסטטיות ופאסיביות שתוקעות את החיים שלהם בכלא שמור ונצור שמגן עליהם מפני הסכנה שבהתמודדות עם האמת.
ויש המון סוגים של כלא כזה שאנשים נועלים את עצמם בפנים בכדי לא להתמודד. זה יכול להיות סביב כסף, אוכל, כושר, חברה או כל דבר אחר. אך בסופו של דבר כולם רק תאים בתוך הכלא הגדול ביותר בעולם. ברוכים הבאים לכלא "מה חושבים עליי".
99% מהאנשים מונעים מהצורך הבסיסי שיאהבו אותם. לשם כך הם מתעסקים במה יגרום לאנשים לאהוב אותם מבלי לחשוב אם זה נכון בכלל וכל שכן אם זה נכון עבורם. אנשים מתעסקים כל היום במה אחרים יחשבו עליהם מבלי להבין שהאחרים בכלל לא חושבים עליהם. וככה הם שורפים חיים שלמים בניסיון לשמור על התדמית שלהם בעיני אנשים אחרים ובזמן הזה הם מאבדים את הדימוי שלהם בעיני עצמם.
רגעי משבר הם זמן מצוין לחשבון נפש עבור כל האסירים מרצון שלא עשו זאת עד כה. צחוק הגורל הוא שדווקא ברגעים כאלו ישנם אנשים שמתעסקים יתר על המידה בשאלת החיים שלאחר המוות. והשאלה שלי אליהם היא האם יש להם חיים גם לפני המוות?