בעשור האחרון נכחדו עשרות משרות במשק. ההתפתחות הטכנולוגית אינה עוצרת וככל שהיא מתקדמת היא מייתרת את נחיצות הגורם האנושי בעידן המודרני. משרות כגון מתדלקים, בנקאים ואפילו מוכרני מזון הוחלפו במכונות אוטומטיות שיודעות לבצע את אותה העבודה במהירות וביעילות רבה יותר והיד עוד נטויה לקראת מעבר לאוטומטיזציה מלאה של שוק העבודה.
יתרון גדול ובלעדי למחשב על פני האדם והוא היכולת שלא לטעות. מחשבים לא יודעים לטעות כי הם עושים בדיוק את מה שהגדירו להם. הטעות היחידה שמחשב יכול לעשות קורית רק אם גורם אנושי טעה בהגדרה שלו. באמזון לדוגמה היה מהנדס שעשה שגיאת קוד שהאטה את האתר, לקח להם ארבע שעות לאתר ולתקן את הטעות הקטנה הזו שעלתה להם בהפסד של 160 מיליון דולר. נזק כספי נחשב לשולי לעומת מקרה אחר שבו עובד ניקיון במעבדה כימית טעה בעבודתו פעם אחת בלבד והטעות הזו יצרה זיהום שגרם למוות של עשרות בני אדם.
אם כך, הגורם האנושי עושה טעויות שאינן ברות תיקון ובדיוק במקום הזה נכנס המחשב שנקי מטעויות ואפילו מועדף על פני האדם ב"חוויית המשתמש" (בפיילוט שנערך בבי"ח בארה"ב נמצא שהחולים העדיפו לקבל טיפול מרובוטים מאשר מהאחיות). אבל אפשר למנוע את ההשתלטות המכאנית הזו על כל תחום אפשרי אם נלמד את בני האדם לחשוב כמו מחשבים, ובמילים אחרות: לשאוף לאפס טעויות.
והנה הפרדוקס: השאיפה לאפס טעויות היא טעות כשלעצמה כי אנשים חונכו שלא לבצע טעויות ולכן הם לא אוהבים לבצע טעויות (וכל שכן פוחדים מהן). עם זאת, כל בר דעת מבין שלא ניתן להציב קריטריון מצוינות מבלי לקחת בחשבון ביצוע טעויות בדרך וכאן נולד הפרדוקס הנוסף: אנשים לא רוצים לבצע טעויות אז הם מראש מוותרים על השאיפה למצוינות.
כי למה לטרוח לבצע ב-100%?! מה 99% לא מספיק טוב? או 95% ואפילו 90% זה נשמע אחלה אצל רוב האנשים. הם גם יודעים לתרץ את זה בכך שזה "מספיק טוב" כחלק מהגישה הבינונית של "עשיתי ככל יכולתי" מבלי לחשוב ברצינות שהגישה הזו פוגעת משמעותית ביכולת האמיתית.
שתי הדוגמאות שלעיל מבהירות היטב שיש פרופסיות שבהן 99% ביצוע זה פשוט לא מספיק כי הנזקים בלתי הפיכים. האם מישהו היה מסכים לעבור ניתוח שבו המנתח היה מצהיר שהוא "יעשה ככל יכולתו" כדי שהניתוח יצליח? או עולה למונית שבה הנהג מצהיר שהוא יעשה ככל יכולתו לנהוג בהתאם לחוק ולשמור על בטיחות נוסעיו? רק בכדי לסבר את האוזן, מכונית במהירות של 90' קמ"ש עוברת מרחק של אצטדיון כדורגל בפחות מחמש שניות, שזה הזמן הממוצע שלוקח לאדם לבדוק הודעה בוואטסאפ בזמן נהיגה.
זה אבסורד שהחשיבה של הדור הנוכחי לפיה "לא כל דבר צריך להיות מושלם" ולא חובה לשאוף לשלמות בכלל מתקבלת על הדעת. הנחה כזו טומנת בחובה פגיעה משמעותית בדרך החשיבה וכתוצאה מכך גם ביכולת הביצוע. כי ללמד שזה בסדר לעשות את מה שאתה יכול זה ללמד שזה בסדר להתפשר על סטנדרטים נמוכים – ואת זה אסור ללמד.
מסקנה: צריך לשאוף לשלמות ואסור להתפשר על פחות מזה.
בעיה: זה יוצר לחץ, לעיתים גם בלתי אפשרי וכזה שגורם לקריסה.
הבעיה הכי גדולה בשאיפה לשלמות היא הפחד מכישלון. אנשים מראש מנמיכים את הסטנדרטים כי הם מפחדים פחד מוות מהכישלון. הם מעדיפים להשיג את הנמוך מאשר לשאוף גבוה ולפספס. והנה הקאץ': אי אפשר להגיע גבוה כשמכוונים נמוך. וכמאמרו של האמן האיטלקי הקלאסי מיכלאנג'לו: "הבעיה הכי גדולה של האנושות היא לא הצבת רף גבוה ופספוסו אלא הצבת רף נמוך והגעה אליו".
ובמילים אחרות: האגו מנצח.
האמת היא שכישלון אינו דבר טוב לאגו. לכן מראש האגו – שהוא רוצח ההתפתחות הגדול ביותר – מצהיר שיש להסתפק בסטנדרט בינוני שהוא טוב מספיק. והסטנדרט הזה ילך וירד ככל שהוא יבטיח הימנעות מכישלון. וכאן בדיוק טמונה הבעיה בהבנה: כישלון הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה.
לתלמידים שלי אני מסביר שכישלון הוא טרמפולינה. אני מעודד אותם להיכשל כי כל התנסות כזו תלמד אותם להבא (שכן למידה מטעויות זו הדרך הטבעית והבסיסית בלמידה). וככל שהם יטעו יותר מתוך שאיפה לשלמות כך הם יותר יתקרבו אליה ועם הזמן, ובדרך הנכונה, הם גם יגיעו לשם. העניין הוא שהדיון על כישלון לכשעצמו מכניס אותם ללחץ שמקורו בשיטת חינוך שגויה.
הרי היום מאוד פופולארי לדבר על לחץ כדבר שלילי ולנסות להימנע ממנו. אפילו בכיתות שלי אני שומע לא אחת את המורות מדברות על זה שצריך להקל על התלמידים במקרים מסוימים בכדי שלא יצטרכו להתמודד עם הלחץ. אני כמובן מסרב לזה כי לחץ זה דבר חיובי. הבעיה היא שכיום האש מופנית כלפי התסמין (לחץ) במקום כלפי המחלה (חוסר יכולת להתמודד עם הלחץ).
אבל לא צריך לפחד מהלחץ! להגיד שהתמודדות עם לחץ זו עבודה מתישה זה כמו להגיד שהתעמלות היא מטלה מפרכת. זה בדיוק זה! בשני המקרים, אם אתה רוצה תוצאות – אתה חייב להכיל ולקבל את הכאב. כך שלומר שהחיפוש אחר השלמות מלחיץ מידי זה פשוט תירוץ לעצלנות.
לסיכום, השאיפה לשלמות אינה מנוגדת לכישלון אלא היא הדרישה להיכשל ולעשות טעויות שוב ושוב בכדי להתקדם ולהתפתח במסע אל עבר השלמות. זו הדרישה לעבוד קשה, להתמיד (שזו מיומנות בפני עצמה שמצריכה עבודה) וללמוד מהטעויות כי רק כך תוכל באמת להגיע לשלמות. מבינים, טעויות וכישלון הם חלק בלתי נפרד מהמסע לשלמות. ובשביל להיות מצטיין עליך לבצע טעויות, ללמוד מהן ולהמשיך קדימה.
סטף קרי קלע 105 שלשות ברצף באחת מתצוגות המצוינות שאיי פעם נראו בספורט. טיבו קורטואה הדף 11 בעיטות למסגרת שלו במה שנחשבת לתצוגת השוערות הטובה ביותר איי פעם בגמר ליגת האלופות. ישנם מהנדסים ורופאים שיצרו פיתוחים מדהימים ששינו את פני האנושות רק בזכות השאיפה שלהם לשלמות. כל זה לא קרה ביום וכל זה לא היה קורה אם הם היו מוותרים בדרך. הם פשוט שאפו הכי גבוה שאפשר וקיבלו באהבה את הכישלונות והפיקו מהם את הלקחים הנדרשים. כי רק ככה מצטיינים!