בגדול, בגלל שהמוח שלהם עדיין לא מפותח. לא כהלצה אלא כאמת לאמיתה. המוח האנושי מתפתח עד גיל 24. מה שאומר שהמעבר משליטת האמיגדלה (המרכז הרגשי של המוח) אל הפרה קורטקס (מרכז החשיבה הרציונאלית) לוקח כרבע מאה. במהלך התקופה הזו אפשר לראות הורים שמשתגעים מההתנהגות של הילדים שלהם כי הם לא מבינים מה לעזאזל עבר לילד שלהם בראש שהוא עשה את זה. במהלך גיל ההתבגרות ילדים מקבלים החלטות לא מושכלות, חלקן מסוכנות מאוד, וכולן ללא יוצא מין הכלל מתעלמות כמעט לגמרי מהדבר הזה שנקרא השלכות.
בגיל ההתבגרות הילד מגבש למידה עצמית כיצד לפעול ולהתנהג בחברה ועם הסביבה שלו. הוא מנסה דברים, לעיתים מסוכנים מאוד, ומחפש את הקצה שאליו יוכל להגיע (אנחנו קוראים לזה גבולות). חשוב להבין שדווקא במהלך התקופה הזו הנטייה להתמכרות חזקה מאוד מכיוון שהדופמין שמתפוצץ במוח נותן תחושה עילאית שבלתי אפשרי לשחזר בגיל מאוחר יותר. וזה אומר שסיגריה ראשונה בגיל 15 תרגיש פי אלף יותר טוב מאשר סיגריה ראשונה בגיל 25. וכמוה כל חוויה ראשונית שטומנת בחובה תחושת הנאה. והנה הקאץ' – זה לא באמת צריך להיות מהנה אלא מספיק שהילד יחשוב שזה מהנה ("כי ככה כולם עושים"). הרי אף אחד לא נולד עם הצורך לעשן ואין אחד שלא נחנק ונגעל מהשאכטה הראשונה. אך כאמור, זה לא חשוב אם זה מהנה או לא, מה שחשוב זה שהמוח יפרש את זה כמהנה.
זו גם הסיבה שילדים לוקחים הרבה יותר סיכונים, שחלקם לא מושכלים בעליל. זה לא שהם לא יודעים שזה מסוכן, הם יודעים. הם לא טיפשים (גם אם למבוגרים נדמה שדווקא כן), פשוט לא אכפת להם. ילד שנוסע במהירות על אופניים חשמליים כשהוא מרים גלגל באמצע הכביש מודע לעובדה שהוא יכול להתרסק או להיפגע מרכב – אבל לא אכפת לו כי כרגע הוא נהנה. האמיגדלה היא השליט הבלעדי בגיל ההתבגרות ולכן ילדים לוקחים הרבה יותר סיכונים בגיל הזה. הם לא מסוגלים להרגיש רציונאלית (נשמע פרדוקסלי) את ההשלכות של המעשים שלהם גם אם הם מבינים אותם. מה גם שהפרספקטיבה שלהם מאוד אופטימית לגבי מה שהם יעשו כי חוסר הניסיון שלהם הוא גם חוסר בחוויות כישלון וזה מוביל אותם ליותר ניסוי וטעיה ללא קשר לתוצאה. לכן הם ייטלו סיכונים שמבוגר לא היה מסכים לנסות.
זה לא אומר שיש להם נטיות לסכן את חייהם – כי זה נגמר בערך בגיל שלוש – אלא שהאימפולסיביות שלהם מתעדנת מעט. גם כשהם בוחרים לקחת סיכונים מסוכנים מאוד, הם עדיין מהססים לפני. אבל אח"כ הם יעשו את זה בכל זאת כי הם פחות חוששים מתוצאות שליליות.
זו גם הסיבה שהאופטימיות שלהם לא זהירה בכלל. חוויות חדשות מרגשות אותם (ואת מי לא בעצם) ובגיל ההתבגרות הם נמשכים בטירוף לחוויות חדשות ומסעירות, ולא משנה מה הפעילות עצמה. זו הסיבה שילדים רצים באטרף למתקנים מפחידים בלונה פארק בזמן שהמבוגרים לא מבינים איך לעזאזל הם הסכימו בעבר לעלות עליהם כי עכשיו אין מצב שהם יעלו בגלל שבמקרה יש להם כאב ראש ובחילה וסחרחורת ומיגרנה וסכנת נפשות.
וזה כי מבוגרים, "למודי הניסיון", פסימיים יותר. הם חוו יותר כישלונות ולמדו – לאו דווקא על עצמם – את ההשלכות השליליות שעלולות להגיע בעקבות החלטה לא מושכלת. מבוגרים תמיד יראו את הסיכון שבדבר, והרבה פעמים זה יהיה על חשבון הפוטנציאל או הגמול האפשרי, ולכן יסרבו לנסות, גם כאשר הסבירות לתוצאה שלילית נמוכה מאוד. אצל ילדים זה בדיוק להיפך, קודם ננסה ומה שיהיה יהיה.
ויש לזה כפתור טורבו. לכפתור הזה קוראים: "מה יחשבו עליי?". בגיל ההתבגרות הרצון באישור וקבלה חברתית נמצא בשיא שלו! זה הדבר הכי חשוב להם בעולם לזכות בתשומת לב, כבוד והערכה מהחברים שלהם. ולכן כשיש עיניים צופות – הילדים יעשו הכול! הכול הכול כולל הכול מבלי לחשוב בכלל על אפשרות לתוצאות שלילות. כבר הבנו שהחלק השליט במוח הוא האזור הרגשי, אבל כשמתלווה לזה גם חברים שצופים בך – החלק הרציונלי במוח מתגמד עד להיעלמות מלאה. הם יפעלו 100% מתוך הרגש גם כשהפעולה משוללת היגיון לחלוטין (מה שיתסכל את הוריהם בשלב מאוחר יותר). כי הצורך באישור וקבלה מהחברה קודם להכול.
זו הסיבה ללחץ חברתי שגורם להתנהגויות סיכון. וזו גם הסיבה שחרם בגיל ההתבגרות הורג. אמנם יצר החיים עדיין עובד אצלם (אחרת היו הרבה יותר מקרי מוות בגלל החלטות מטומטמות של ילדים שניסו להרשים), אבל הוא לא יציב וזה מאוד תלוי בדימוי העצמי והביטחון העצמי של הילד. וזה מתחיל בבית.