כולם רוצים להיות מאושרים. כמעט כל אדם על פני כדור הארץ מחזיק בשאיפה תמידית להיות מאושר ומגדיר לעצמו מדדים סובייקטיביים שלדעתו יהפכו אותו למאושר. יש כאלו שרוצים יותר כסף ובטוחים שזה יביא להם את האושר. יש כאלו שחולמים על קריירה מרשימה או על עסק מצליח. יש כאלו ששואפים לממש חלום ילדות שבאופן כזה או אחר יהפוך אותם למפורסמים. ויש כאלו שבטוחים שברגע שתהיה להם זוגיות, משפחה או ילדים הם יהיו הכי מאושרים בעולם.
ועדיין אף לא אחד מהם באמת מאושר, וכבר כתבתי בעבר למה אנשים שרוצים להיות מאושרים לא יכולים להיות מאושרים אף פעם. והיום אני מתכוון להרחיב עוד יותר.
ראשית, חשוב להבין – וזו הצהרה גורפת, נחרצת וחד משמעית – אושר הוא ברירת מחדל. רוצה לומר: נולדנו מאושרים ואנחנו מאושרים באופן טבעי. כך שלמעשה בבסיס הבריאה שלנו אנו יצורים מאושרים אבל איפשהו בדרך משהו נדפק וגרם לנו להרגיש לא מאושרים. מה ואיך בדיוק זה קרה דיי משתנה בין אדם לאדם אך בסופו של דבר אצל כולם זה מתנקז לגורם אחד מרכזי בשם: "אם-אז". או כפי שאני קורא לזה: השגיאה החמורה ביותר של המין האנושי לגבי האושר שלו. וזה הולך בערך ככה:
אם תהיה לי מכונית מרשימה אז אהיה מאושר.
אם יהיה לי בית אז אהיה מאושר.
אם תהיה לי זוגיות אוהבת אז אהיה מאושר.
אם יהיו לי ילדים אז אהיה מאושר.
אם אהיה עשיר אז אהיה מאושר.
ואפשר למלא ספרים שלמים ב"אם-אז" שאנשים אומרים לעצמם כתשובה לשאלה למה הם לא מאושרים. עכשיו, למה בעצם זו שגיאה? הרי כל אדם יכול לטעון שאם באמת רק יתנו לו את מושא נפשו הנוכחי הוא יהיה מאושר בכל מאודו ולא ירצה עוד דבר שלדעתו יגרום לו יותר אושר. בני אדם בטוחים שאם הם ישיגו את האם הנוכחי שלהם אז הם באמת יהיו מאושרים לגמרי ושכל השאר זה סתם חלק משגרת החיים שאיתה הם כבר יסתדרו לבד.
ניתן בקלות להוכיח שזה לא נכון. מספיק לחשוב על מה רצית לפני חמש או עשר שנים שחשבת שזה יסב לך אושר. האם זו זוגיות, משרה נחשקת, תואר אקדמי או אפילו נכס בבעלותך? לא משנה מה מהם רצית בעבר והשגת כעת. מה שבטוח הוא שהנה יש לך את זה ומשום מה עדיין אינך חש מאושר.
וזה כי תוצאה לעולם לא יכולה להסב אושר לאורך זמן. בני אדם מטבעם הם יצור צומח ככל האורגניזמים בטבע. בכל פעם שאדם משיג משהו המוח מפרש זאת כצמיחה ולכן, באופן טבעי ואוטומטי, הוא מגדיר את ההישג כנקודת זמן נוכחית ואז, יחד עם הרגש, הם מחפשים את השלב הבא בצמיחה ומתחילים לחשוב על ההישג הבא. כך שלהשיג תוצאה רצויה ונחשקת לא באמת יביא לנו אושר.
ובכדי להבין זאת לעומק עלינו לחזור לבסיס האנושי שבו האושר וההישגיות חיו בשלום ובשלווה ללא תלות זה בזה. תינוק רוצה לזחול ולאחר מכן לעמוד ובהמשך ללכת. פעוט שמצליח לראשונה לעמוד מוצף בתחושת אושר עילאית, אבל הוא לא עוצר שם. באופן טבעי היעד הבא שלו הוא ללכת והוא מחל במלאכה עד להשלמתה. ההבדל הוא שפעוט לא מדוכא בזמן שהוא לומד ללכת או מאכיל את עצמו במחשבות שווא שהוא יהיה מאושר רק אם הוא ידע ללכת. הוא פשוט מנסה ללכת עד שהוא מצליח.
וזו בדיוק הנקודה. אנשים שמתמקדים רק בתוצאה גוזרים על עצמם להיות לא מאושרים. אלו אנשים שכל היום חושבים "אם-אז" וכשחיים בתוך מודל כזה האושר האמיתי שטבוע בנו לא יכול להתקיים. כי תוצאה היא לא הדבר החשוב ביותר וברוב המקרים היא לא הדבר החשוב בכלל.
מה כן חשוב? הדרך. התהליך שהוביל לתוצאה חשוב שבעתיים מהתוצאה בקו הסיום. ותהליך כמו כל תהליך מתחיל בכיוון אחד עם מחשבה על תוצאה רצויה אחת אך הוא יכול לפנות לאלף כיוונים תוך כדי שיובילו לתוצאות אחרות. האם הן טובות פחות? ממש לא. לעיתים הן טובות יותר. ואני אתן דוגמה.
כשהחלטתי ללמוד תקשורת וחינוך באוניברסיטה עשיתי זאת מתוך תחושת שליחות לרקע ממנו הגעתי. רציתי ללמוד ולהשתמש במשאבים שארכוש בכדי להיות "הקול של אלו שקולם אינו נשמע". רציתי להיות כתב מוביל בתחומי החינוך בשביל להעלות נושאים חברתיים חשובים לסדר היום בכדי לחולל שינוי. באותה העת משרת חלומותיי הייתה להיות כתב בטלוויזיה.
אך במהלך הלימודים נוכחתי לדעת שאני יכול לחולל שינוי בדרכים אפקטיביות יותר כגון דוברות של ארגונים חינוכיים או יחסי ציבור לגופים שביכולתם ליצור שינוי חינוכי משמעותי יותר. ואז התוצאה שרציתי בתחילת הדרך השתנתה והתעדכנה לכיוונים החדשים שגיליתי במהלך הלימודים, כלומר במהלך התהליך. וכך מצאתי את עצמי בסוף התואר הראשון – ובמהלך כל התואר השני – משמש כמורה שחוקר דפוסי תקשורת של בני נוער בישראל. וזו תוצאה שאפילו לא יכולתי לדמיין בתחילת הדרך.
התהליך המוצלח שעברתי, ועודני עובר, הוביל אותי לתוצאה הנוכחית שבה אני מקדיש את עצמי למען חינוך וקידום אוכלוסיות מאתגרות. ולפסגה הזו הגעתי מתוך שאיפה ראשונית להיות כתב לענייני חינוך, שזו ללא ספק תוצאה פחות טובה מהתוצאה שאליה הגעתי, ועם זאת זו הייתה תוצאה שהייתי חותם עליה בעיניים עצומות בתחילת הדרך.
מבינים, מה שחשוב הוא התהליך עצמו ועד כמה הצלחתי לבטא ולממש את עצמי במהלכו. התוצאה (ולא משנה מה היא) בכלל לא חשובה. מה שחשוב הוא להיות ממוקד כל כולי בתוך התהליך ולתת את כל מה שאני יכול למען הצלחתו, וזאת מתוך הבנה שהתהליך יוביל לתוצאה שאני רוצה, או שהוא יוביל לתוצאה חלקית או שהוא בכלל ייקח אותי לתוצאה שעליה בכלל לא חשבתי. אבל זה לא משנה, כי מה שחשוב באמת זה התהליך ולא התוצאה.
ואם קיבלתי תוצאה שאינה משביעת רצון, או שמא חלילה כישלון. אזי צריך להיזכר באותו פעוט שלומד ללכת. מתחילים מחדש ומנקודת פתיחה חדשה עם קצת יותר ניסיון. כי מה שחשוב באמת זה להיות בצמיחה ובעשייה של חיים מאושרים.