אין פוסטים בקטגוריה הזו כרגע.
הסיפור שלי
בתיכון המורה שלי לפיזיקה אמר שאני מקרה אבוד. שבוע לאחר מכן בפגישה עם היועצת והמחנכת — שלושתם היו בתמימות דעים לגבי זה. שלא משנה מה ינסו לעשות איתי, אני מקרה אבוד.
לא בקטע רע. הם פשוט אמרו את מה שהם ראו באותו הזמן: ילד חולמני עם בעיות רגשיות שלא מצליח להתרכז בלימודים, והדבר היחיד שהוא מתמיד בו זה ירידה בגרף הציונים.
וזו הייתה הפתעה — שכן ביסודי אובחנתי כמחונן עם יכולות גבוהות ומתקדמות. בחטיבת הביניים השתתפתי במסלול אקדמי ייחודי שמטרתו לסיים בגרות 5 יח"ל מתמטיקה כבר בכיתה י', וכשהגעתי לתיכון שובצתי בכיתה מדעית במסלול הנדסאים. אבל אז הפכתי להיות "מקרה אבוד", וסיימתי את התיכון עם בקושי תעודת בגרות.
זה היה קשה מאוד. חשתי תסכול איום, כעסתי על עצמי שאני לא מצליח כמו כולם, וכאב לי שכולם סביבי התאכזבו ואמרו שאני פוטנציאל לא ממומש. רציתי מאוד לשנות את זה — אבל לא ידעתי איך.
התחושות האלו ליוו אותי אל תוך השירות הצבאי — ושם הבנתי את השיטה. הבנתי מה היו הטעויות שלי, ואת הדרך הנכונה להתמודד מול קשיים ומשברים. וברגע שהבנתי את השיטה — יצאתי לדרך חדשה ועתירת הישגים.