מכירים את זה שאנשים מבוגרים אומרים שפעם היה יותר טוב? הם צודקים. באמת פעם היה יותר טוב. אין ספק שהקידמה והטכנולוגיה הביאו איתן המון יתרונות שעושים לנו את החיים קלים. אבל לצד זה יש המון חסרונות שאף אחד לא מדבר עליהם. מסתבר שאנשים לא רוצים חיים קלים, הם מעדיפים חיים מאושרים (שזה הבסיס לחופש בחירה שטמון איי שם ברעיון החירות הפוליטית שהופיעה מספר פעמים בהיסטוריה מתוך אמונה שלתת לאנשים חופש, פוליטי ואישי, יהפוך אותם למאושרים יותר. ועל האושר כתבתי במאמר כאן).
כיום יש לנו המון חופש בחירה וזו בעיה כי חופש בחירה גורם לפחד ובלבול (גם אם הם לא תמיד מורגשים מכיוון שהתרגלנו אליהם). אנו נדרשים לבצע בחירות כמעט כל היום ובכל אינטראקציה והמחקרים מראים שרוב האנשים מעדיפים שלא לבחור כלל כי הם חוששים לבצע בחירה שגויה. וגם כשהם כבר נאלצים לבחור הם מנסים, במודע או שלא במודע, לדחות את זמן הבחירה למועד מאוחר יותר עם שאיפה שהוא לעולם לא יגיע. ולפני שאני מסביר למה ואיך זה קורה אני אתן כמה דוגמאות מחיי היום יום שממחישות איזה חופש בחירה עצום יש לנו.
אם תיכנסו היום למעדניה ממוצעת תיתקלו בהיצע גבינות שלא היה מבייש את מגוון התוצר הלאומי של הולנד. יש כל כך הרבה סוגי גבינות ורק בקטגוריה של הגבינה הצהובה יש 7-5 אפשרויות שונות. אפילו בנישה של הבולגרית או הצפתית יש 5-4 סוגי גבינות בדרגות שונות של מליחות ועידון. וזה עוד לפני עשרות סוגי הגבינות המיוחדות לכל חיך שמגיעות אלינו מעבר לים.
דוגמה נוספת היא בקנייה של מחשב חדש. פעם יכולת לגשת לחנות המחשבים ולקנות דגם מתקדם בהתאם לשימוש האישי ולהכוונת המוכר. אבל היום כל רשת מחשבים שמכבדת את עצמה מציעה באתר שלה פלטפורמה להרכבת מחשב בהזמנה אישית. ויש מיליוני (!) אופציות להרכבת מחשב. אז פלא שאנשים הולכים לאיבוד?
וזה קורה גם בקניות הקבועות והלכאורה פשוטות. לדוגמה חברת אפל שמשיקה ללקוחותיה אייפון חדש מידי שנה. אבל לפני כארבע שנים החליטו באפל שלא מספיק להוציא דגם אחד בכל שנה ושצריך היצע לבחירה ולכן יצרו לכל אייפון גרסאות פרו, פלוס ומקס וכל מיני אותיות מסוימות שמציינות דגמים שונים ועוד כמה ניואנסים קטנים למעריצים מושבעים.
ואפשר להמשיך ולמנות לעוד דוגמאות בשלל תחומי הצרכנות אבל הרעיון ברור: אנחנו מוצפים בחופש בחירה וחופש בחירה זה דבר גרוע כי הוא יוצר קשיים ואתגרים בכמעט כל אספקט של החיים.
למשל מודל המשפחה. לא סתם הזקנים מתרפקים על זה שפעם היה יותר טוב. פעם היה ברור לכולם שצריך להתחתן בגיל מוקדם ולהביא ילדים. זו הייתה אקסיומה ואפשרות הבחירה היחידה שהייתה היא עם מי לעשות זאת. והיום, קשה לדעת מאיפה להתחיל ולמנות את ריבוי חופש הבחירה. יש כל כך הרבה אופציות זוגיות ומשפחתיות שניצבות בפני כל צעיר/ה וזה עוד מבלי להכניס את הטרנדים האחרונים של פוליאמוריה, הורות משותפת וכו'. להוציא אי אלו מגזרים מסורתיים, כמעט כל צעיר/ה ניצב בפני דילמות הבחירה שבין זוגיות ללימודים, משפחה או בניית קריירה ואלו שמנסים לשלב בין שני התחומים קורסים תחת הלחץ, הנטל והביקורת מהסביבה. עכשיו, זה לא שזה לא אפשרי, זה אפילו אידיאלי. אבל עצם העובדה שזה נתון תחת חופש בחירה הופך את זה למאתגר ממש.
בריאיון שנערך עם מארק צוקרברג הוא נשאל למה הוא תמיד לובש חולצת טי אפורה. התשובה שלו הייתה שיש לו מלאי של חולצות כאלו שהוא לובש מידי בוקר וכמעט כל בגדי היומיום שלו זהים לחלוטין מכיוון שזה "חוסך לו את בזבוז האנרגיה שבדילמה מה ללבוש". מסתבר שהוא לא היחיד שנוהג כך. המון אנשים מצליחים לובשים כל הזמן את אותו הדבר כי הם לא רוצים לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים על פעולה לא קריטית.
לפיכך חשוב להבין הלכה למעשה מה קורה במוח ברגע שנדרשים לבחור מבין אופציות רבות ואיך זה – בניגוד לכוונת המשורר – יותר מדכא מאשר גורם אושר. ראשית, כל בחירה שנעשתה מיני רבות בהכרח תביא איתה חוסר שביעות רצון שיעלה בקנה אחד עם ריבוי האפשרויות שעמדו בפנינו. כי מספיק שיהיה לנו ולו קמצוץ אחד של ספק לגבי הבחירה שעשינו אזי אוטומטית תציף אותנו תחושת חרטה עם תהיות בנוגע לאפשרות אחרת שהייתה לנו שפתאום גם תיראה אטרקטיבית יותר. ואז, גם אם נרצה וגם אם לאו, מידת הסיפוק שלנו תרד והדיכאון שלנו יעלה – גם אם ביצענו את הבחירה הנכונה!
שנית, מתחיל הלופ. לופ של שקלול כל היתרונות והחסרונות של האופציות שעמדו בפנינו ומבלי שנשים לב היתרונות של האפשרות שלא בחרנו בה יבלטו יותר ויגרמו לנו לשקוע בהשוואה מייגעת ואינסופית. כי אם לדוגמה מישהי נכנסת לחנות בגדים ומודדת שמלה שיושבת עליה מושלם ואז היא רואה עוד שמלה מהממת בדיוק בסגנון שהיא אוהבת והיא מחליטה לקחת אותה. יתכן שכאשר היא תגיע הביתה היא תתהה למה היא בחרה בה למרות שהייתה שמלה אחרת שישבה עלי מושלם. ואז היא עלולה גם להיזכר שראתה שמלה נוספת בצבע יפה יותר ולידה הייתה שמלה אחרת שיכלה להתאים לה מאוד לאירוע בשבוע הבא ועוד שלל מחשבות שיגרמו לה להישאב ללופ בלתי נגמר של ההשוואות מדכאות במקום שהיא תשמח מהשמלה החדשה שקנתה. וכך בדיוק חופש בחירה מחריב חווית קניה.
ושלישית, ריבוי חופש בחירה העלה את רף הציפיות. מספיק לראות היום מתנות יום הולדת, הצעות נישואין או אירועים וחתונות בכדי להבין שהציפיות שלנו מרקיעות שחקים בחיפוש אחר המושלם למרות שהשלמות לא תגיע לעולם. היום כל חתונה צריכה להיות בגן אירועים בגודל של אצטדיון עם בופה חמישה כוכבים ומזרקות של מגדל אייפל בצבעים זוהרים. בעבר היו מתחתנים באולמות פשוטים עם מנות קובעות ופשוטות ודיג'יי שמחלק מתנות למי שרוקד. והיום אם אין כבד אווז על הסטייק והכלה לא נכנסת לחופה במסוק כולם מרגישים שהחתונה הייתה לא משהו. וזה כי סף הגירוי והציפיות פשוט הרקיע שחקים.
ורביעית והכי גרוע: אנשים מאשימים בזה את עצמם. אנשים כועסים על עצמם ומאוכזבים מעצמם שהם בחרו לא נכון ולא עמדו בציפיות מבלי להתעכב על העובדה שריבוי אפשרויות הבחירה גרם לזה. כי אם לדוגמה אדם רוצה לאכול והוא מגיע לדוכן פלאפל שבו המנה לא טעימה לו אז הוא מבין שהדוכן הזה לא טעים. אבל אם הוא מגיע למתחם מזון שיש בו מספר רב של דוכני מזון ומבין כולם הוא בוחר בפלאפל שלא טעים לו – אז הוא מאשים את עצמו שלא בחר לאכול משהו אחר ממבחר הדוכנים האחרים שעמדו לרשותו. זה עד כמה חופש בחירה – אפילו בדבר הבסיסי ביותר כמו אוכל – פוגע בחוויה שלנו.
לסיכום, על אף שמדובר בעניין של פרספקטיבה, טעם אישי ופרשנות, עדיין רוב האנשים נופלים בדוגמאות שלעיל ומתאכזבים בשל כך. וזו אולי גם אחת הסיבות לעלי ברמות הדיכאון וחוסר שביעות הרצון בדור האחרון. כמובן שיש לזה עוד כמה סיבות שחלקן דומיננטיות, אך זו עובדה קיימת שריבוי האפשרויות שניתן לדור הזה פוגע ומזיק כי ריבוי חופש בחירה גורם לפגיעה בחופש המנטאלי ובחוסר היכולת להיות מסופקים מהבחירה שנעשתה גם כשהיא בחירה טובה.