בסרטון פופולארי של נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, הוא מספר על חבר שלו שהיה אחד מאנשי המפתח בעולם הבנקאות בניו יורק. בזכות כוחו הפיננסי נחשב אותו בנקאי לאחד האנשים החזקים והמבוקשים ביותר בקליקה של בעלי ההון בארה"ב ולזכות בשיחה אישית איתו הייתה כמעט בלתי אפשרי. כל זאת עד ליום פרישתו, כשבחר לצאת לגמלאות עם הון נאה שהבטיח חיים נוחים לו ולמשפחתו המורחבת. מאותו הרגע הכול השתנה.
"כשאתה פורש אתה הופך להיות פג תוקף", אמר אותו חבר בנקאי לטראמפ באחת השיחות שלהם. הוא הודה לטראמפ על השיחות איתו ושיתף אותו שהוא היחיד שעונה או חוזר אליו בטלפון. 'כל אותם אנשים שהיו "חברים" שלי במהלך הקריירה פשוט נעלמו. אני מרגיש שהפכתי ללא רלוונטי', סיכם אותו חבר בצער, לדברי טראמפ. ואותו חבר הלך לעולמו בתוך שנה אחת מיום פרישתו מבלי שהספיק ליהנות ולו מאחוז אחד מההון שצבר בכל שנות עבודתו.
הסיפור הזה מזכיר סיפור פופולארי אחר שנקרא "כוס מנייר". את הסיפור הזה סיפר פוליטיקאי ידוע אודות הפעם שבה נתבקש להגיע ולשאת דברים בכנס עסקים יוקרתי. לשם הגעתו שכרו המארגנים מטוס פרטי שיביא אותו ואת פמלייתו, דאגו שלימוזינה תאסוף אותם אל המלון המפואר, וכשהגיע העת לשאת את דבריו בכנס, חיכה לו על הפודיום ספל מוזהב וייחודי ולצידו שלושה בקבוקי משקה.
הימים עברו ואותו פוליטיקאי לא נבחר בשנית אך עקב מומחיותו בתחום הוא הוזמן לשמש כחבר פאנל בוועידה נוספת של אותו כנס עסקים. הפעם הוא התבקש להגיע בכוחות עצמו, לעזוב בסיום (לא הוצעה לו כלל אפשרות של לינה) וכשישב במקומו בשולחן הפאנל הוא קיבל בקבוק מים וכוס חד פעמית מנייר. גם הפוליטיקאי לשעבר סיפר בעצב שכאשר אתה כבר לא בתפקיד אתה פשוט הופך להיות לא רלוונטי.
שני הסיפורים האלו מתקשרים לחקירת האלמנט הפסיכולוגי של מחלות אוטואימוניות והיווצרותן. איך יתכן שאנשים שהיו ב'איגרא רמא' מרגישים שהם התרסקו ל'בירא עמיקתא' על אף שהשינוי היחיד בחייהם היה השינוי התעסוקתי? שכן מצבם הבריאותי, החברתי והכלכלי היה מצוין. האם יתכן שלעבודה שלנו יש משמעות כה אדירה על החיים שלנו?
מסתבר שכן. יש אנשים שהעבודה שלהם פשוט מגדירה אותם. העיסוק שלהם זה מי שהם וזה חלק מהותי בזהות שלהם. וברגע שהם פורשים אזי אותו מרכיב מהותי בזהות שלהם מאבד את תוקפו והם מתחילים להרגיש לא רלוונטיים. וזה לא משנה מה קורה בחיים שלהם, כמה כסף יש להם או כמה רחבה המשפחה שלהם. כל זה לא מספק אותם כי עמוק בפנים הם איבדו את תחושת הערך העצמי ובאופן לא מודע הם מתחילים להרגיש שהגיע הזמן להחזיר את המפתחות.
אותם אנשים קמו בכל בוקר עם מטרה – העבודה שלהם. וכעת הם קמים בבוקר בלי שום מטרה, בלי עתיד נראה לעין, אין להם כבר שום תקווה ועל חלומות אין בכלל מה לדבר. וכל זה מוליך אותם לתחושה אחת מרכזית שהולכת ומשתלטת על חייהם: בדידות.
מחקרים שנעשו על בדידות מציגים ממצאים קשים לעיכול. הם מוכיחים שהבדידות הורגת. תחושת בדידות יוצרת פצע נפשי עמוק שגורם לאותם אנשים להרגיש שהם פחות רלוונטיים לסביבה ממה שהם בפועל וכתוצאה מכך הם מפחדים ליצור קשרים או לבקש עזרה כי המחשבה על הכאב שבדחייה קשה עבורם מנשוא. וכך הם גוזרים על עצמם ניתוק חברתי ורגשי שהולך ומחריף ומביא למותם.
וזו בדיוק התוצאה של לחץ נפשי. בדידות יוצרת לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, פוגעת באפקטיביות מערכת החיסון ומעלה את סיכויי התמותה ב-14%. במחקרים נמצא שבדידות כרונית משפיעה לרעה על הגוף בדיוק כמו עישון סיגריות במשך עשרות שנים.
עם הבדל אחד: כולם יודעים שהעישון מזיק לבריאות ושעל קופסת סיגריות כתוב שזה יכול להרוג אותך. אבל על בדידות לא כתוב כלום. היא רוצח אילם. וחשוב להבין שלהיות לבד אין פרושו להיות בודד כשם שלהיות מוקף באנשים אין פירושו להיות בחברה. הבדידות היא תחושה פנימית שנובעת ישירות מהפרשנות שנותן האדם למציאות שלו.
וכאשר אנו מעניקים משמעות מהותית למרכיבים שונים בחיים שלנו כגון עבודה, זוגיות, חברות או כל דבר אחר שאנו יוצקים לתוכו את הזהות שלנו, אנו עלולים לשקוע בבדידות ביום שאותו מרכיב יעלם. ובעוד שאנשים מצליחים להתגבר על אובדן חברויות או קשרים זוגיים, לא כך הדבר בעבודה שלהם. ברגע שהם "פורשים" מרצון מהעבודה שלהם שהיוותה חלק מהותי ממי שהם – הבדידות תהרוג אותם.
ולכן חשוב לבחור בעבודה שבה אנו מממשים את עצמנו ללא כל תלות בגורמים חיצוניים. עבודה שהיא חלק מתחושת האושר שלנו ושבאמצעותה אנחנו משפיעים לטובה על אנשים אחרים מבלי שהיא מתחייבת מתפקיד, מעמד או ארגון כזה או אחר. ובעיקר, כזו שמאפשרת לנו לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים, ולא לחכות לגיל 60 או 70 כדי לחיות שם. כי לשם לא תמיד מגיעים.
אנשים שנמצאו על סף מוות מתארים תופעה שלפיה הם ראו את כל חייהם חולפים לנגד עיניהם. ואם מתישהו נצטרך להגיע לרגע הזה, כדאי לנו לדאוג שהוא יהיה שווה צפיה.