כריות זה כיף. זה נעים, זה נוח ומהנה. יש כריות בגדלים שונים ובמרקמים משתנים. בצבעים ססגוניים ובעיצובים מיוחדים. ויש אפילו כריות שאוכלים וזה טעים. אז לא משנה אם זה במטבח, בסלון או בחדר השינה – אנשים אוהבים כריות. ויותר מכל אנשים אוהבים את הכרית הפנימית שלהם.
הכרית הפנימית היא אותה כרית שאנשים מטפחים ומרפדים בתוך תוכם ולה יש מטרה אחת: לשמור עליהם שלא יתרסקו כשהם נאלצים להתמודד עם כישלון בחיים שלהם. ממש כמו כריות אוויר ברכב שנפתחות ברגע הנכון כדי להגן על היושבים בו, גם הכרית הפנימית משמשת את האנשים כמקום הגנה בטוח, רק שבשונה מברכב, הכרית הפנימית פועלת עוד לפני שבכלל קורה משהו, ויותר נכון בעיקר בכדי לוודא שלא יקרה כלום.
לשם כך אנשים מרפדים את הכרית הפנימית שלהם בשלל תירוצים, אמתלות ובעיקר בהימנעות. הימנעות היא הכר הפורה של הכרית הפנימית ועליה נבנה הכול. כלומר אנשים נמנעים מלעשות את הדברים שהם באמת היו רוצים וסומכים על זה שברגע האמת הכרית הפנימית תהיה שם עבורם כדי לרכך את הנחיתה על מגוון נוצות של הסברים. ההסברים הם נוצות כי הם לא באמת בעלי משקל ששווה משהו.
וכך אנשים דואגים להסביר לעצמם למה הם לא השיגו את הדברים שהם רוצים כשהסיבה האמיתית היא שהם פשוט מפחדים להתמודד עם הכישלון. ושימו לב שאין הכוונה כאן לאי ההצלחה עצמה אלא לתחושה שמגיעה בעקבותיה כי היא זו שגורמת לחיפוש הכרית הפנימית.
אם יש משהו גורף שבני אדם מפחדים ממנו זה לעשות טעויות. וזה לא משנה אם זו טעות בעבודה, על המגרש או אפילו ברכישה. מגיל קטן לימדו אותנו שטעויות יגרמו לכך שיכעסו עלינו ואף אחד לא אוהב שכועסים עליו. אז אנשים פשוט נמנעים מלנסות בכדי שחלילה הם לא יעשו טעויות שאולי יובילו לכעס חיצוני, אבל בטח יובילו לכעס פנימי, תחושת אשמה והלקאה עצמית.
אם לא טועים זה אומר שלא מנסים. ואם לא מנסים אז צריך לספק הסברים. ואם לא רוצים לספק הסברים אז פשוט מוותרים. מורידים סטנדרטים, חלומות ושאיפות בכדי לא להתמודד עם תחושת אי ההצלחה ובעיקר עם השאלה: אם זה מה שרצית אז למה עוד לא הגעת לשם או השגת את זה?
אל דאגה. לזה תמיד יש הסברי נוצה מוכנים: "כי רק אם הייתי נראה/מתכונן/מתאמן/לומד/עובד כמו שההוא וההיא עשו אז בקלות הייתי משיג ומגיע ליותר מהם. הרבה יותר מהם. פשוט לא רציתי/יכולתי/התאפשר לי/אכלו לי-שתו לי. אחרת, הייתי סיפור הצלחה מטורף".
ואנשים מאמינים לזה ומתדלקים לעצמם אגדות שלמות על למה הם לא במקומות שהם "יכלו" להגיע אליהם ועל פניו זה גם נשמע הסבר טוב. רק שחשוב לזכור שלכל התנהגות אנושית יש שתי סיבות: סיבה אמיתית וסיבה שנשמעת טוב. ולמי שיש הרבה סיבות שנשמעות טוב יש כרית מרופדת היטב לכל התמודדות שלא תבוא.
וזה נעים, וזה נוח, וזה נחמד ומרגיע שיש כרית רכה כזו שיכולה לשמש מקום מפלט להסברי הנוצה למה אנשים בכלל לא מנסים, וגרוע מכך, מנמיכים שאיפות, ציפיות וסטנדרטים. כי למה להגיד שאני רוצה לעבוד בגוגל או להקים עסק מצליח או לשחק בריאל מדריד אם בסוף אני לא אצליח להגיע לשם ואז מה אנשים יחשבו עליי, שככה נכשלתי, ואולי אפילו יצחקו עליי או ירחמו עליי ואז יחשבו (וכנראה יגלו) שאני לא מספיק טוב. וזו תחושה מייסרת (מבחינה מנטאלית היא שניה רק לחוסר אונים שבמקום הראשון) וכנראה זו גם התובנה המודחקת ביותר בעולם – ההבנה הזו שאני לא באמת כזה טוב או מיוחד כמו שאני חושב על עצמי.
ויש לזה גם גרסה מתקדמת. ברמה הבאה של ריפוד הכרית הפנימית רואים אנשים שדואגים להרוס לעצמם את ההזדמנויות שהם כן קיבלו והעיקר שלא יצטרכו להתמודד עם אי ההצלחה. יש לזה אפילו מונח מוכר: "תסביך יונה" שפירושו פחד מהצלחה. כן, יש אנשים שמפחדים להצליח אז הם מחבלים בהזדמנויות שניתנו להם, במודע או שלא במודע. הם מבלים עד מאוחר לפני ריאיון עבודה או משחק חשוב ובד בבד מחפשים בכוח פגמים באנשים שהם היו רוצים להיות כמוהם או שהם במערכת יחסים איתם, וזאת אך ורק בכדי לרפד את הכרית הפנימית שתשמור עליהם מההתמודדות עם האמת.
והנה האמת: הסיבה שאנשים מטפחים כרית פנימית אינה הפחד מכישלון או אי הצלחה. הסיבה היא ההתמודדות עם התחושה שמגיעה בעקבות זה. התחושה שעשיתי הכול, נתתי הכול, השקעתי את כל כולי – ובכל זאת לא הצלחתי. אז מה זה אומר עליי? שאני לא מספיק טוב. והתובנה הזו מהלכת אימים ומנפצת את תחושת המיוחדות.
והאבסורד הוא שרוב האנשים גם ככה מרגישים שהם לא מספיק טובים, בין אם הם מודים בזה או מתעלמים מזה. ובגלל שזה כל כך כואב ומפחיד אנשים ממציאים לעצמם דמות חדשה שאותה הם מחצינים לכל עבר ואותה הדמות יודעת למכור (בעיקר ברשתות החברתיות כי שם זה הכי פשוט) כמה שהחיים שלהם מלאי הנאה וסיפוק, ואם חלילה יש משהו שהם לא השיגו זה רק כי הם לא באמת רצו אותו, כי אם הם "רק היו רוצים אז בקלות הם היו משיגים". ברור. כמובן. אין ספק.
הפחד קבר יותר חלומות מכל דבר אחר בהיסטוריה והמציאות העגומה היא שרוב האנשים מעדיפים להימנע מלנסות מאשר להתמודד עם התוצאות. הם מעדיפים להעביר חיים נוחים (אך עצובים ומתסכלים) על כרית מלאה בנוצות של הסברים.