מי לא שאל את זה את עצמו פעם. ובכן מסתבר שהרוב לא שאלו כי כמעט ואין בנמצא שום דיון מדעי, אקדמי או פסיכולוגי בנושא. זה דווקא דיי משמח מכיוון שאחד כזה היה בוודאות מוציא את כל הכיף והרומנטיקה שבאהבה. ואם כבר רומנטיקה, אז אין תחום מרגש יותר מהפילוסופיה שבה דיונים אינספור על הקשת שבין אהבה כמשמעות לחיים או כאמצעי לבריחה מסבל ובדידות.
ופילוסופיה כמו כל פילוסופיה (מערבית) מתחילה ביוון העתיקה אצל תלמידו המפורסם ביותר של סוקראטס. הסיבה להתאהבות לפי אפלטון מבוססת על מחזה יווני שמספר שבני האדם נולדו כיצורים עם שני פרצופים, ארבע זרועות וארבע רגליים עד שבוקר אחד הרגיזו את האולימפוס וכעונש החליט זאוס לחצותם לשניים ומאז ועד היום מחפש כל אדם את החצי שנלקח ממנו.
כעת הכול ברור מדוע מחפשי זוגיות רבים תרים אחר "החצי השני" כמטאפורה יוונית אומנותית ונפלאה. עם זאת, לא מעט מבקשי אהבה פחות מתחברים אליה מכיוון שהם אינם מרגישים "חצי" ולכן לא רואים צורך ב"חצי שישלים אותם". ובכל זאת יודע כל מי שזכה להתאהב במערכת יחסים נהדרת שלהיות בחברה נפש תאומה מרגיש שלמות של ממש.
אבל נפש תאומה יכולה להיות גם חבר או ידידה או כל אדם שאנחנו רוצים בחברתו. אז מה גורם לנו להתאהב? כאן נכנסת לתמונה התשוקה, שכן משיכה מינית היא פקטור משמעותי מאוד בהתאהבות. וכאן גם מוסיף לתמונה הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר שטוען שהתאהבות היא בסך הכול אשליה חושנית כי זו הדרך של הטבע לשטות בנו בכדי להבטיח שנמשיך להתרבות.
זה המקום להסביר על הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה (שופנהאואר, ניטשה, סארטר ועוד) שייסדו הגות שלמה לפיה הקיום האנושי הוא סבל מתמשך. ובכדי להוסיף צבע מר לתמונה מסכם שופנהאואר את תכלית ההתאהבות בסיפוק מיני נטו שלאחריו שוקעים בני האדם במלאכת גידול הצאצאים בד בבד עם גסיסת האהבה שמילאה אחר כבוד את תפקידה היחיד בחיינו והוא המשך קיום המין האנושי.
דעה הפוכה מאותו הזרם מגיעה מאחת מאבני היסוד של הפמיניזם, סימון דה בובאר, שאמרה שהתאהבות יכולה להתדרדר לכדי תלות שמבוססת על כך שבן או בת הזוג הם הסיבה היחידה לחיות (ולכן אהבה היא מקור לסבל וסכנה לפי בודהה). כלומר ברגע שמושא האהבה הופך למרכז החיים אזי כל מה שקורה לנו מושפע ישירות מהאינטראקציה איתו (ותנסו לחשוב על הזוגיות שלכם או אפילו אם התחלתם לצאת עם בנאדם חדש ופתאום הרגשתם שיש לו את המפתחות למצב הרוח שלכם).
דה בובאר אומרת שבכדי לאהוב טוב יותר צריך לראות בהתאהבות כמו חברות שבה בני הזוג מעצימים ומעשירים האחד את השני ואת החיים שלהם יחד. דה בובואר אגב הייתה בזוגיות עם פול סארטר שמשתייך גם הוא לזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה אך הם לא נישאו מעולם ולא הביאו ילדים.
לסיכום, הצורך באהבה הוא פסיכולוגי הרבה יותר מאשר ביולוגי. אהבה הופכת את החיים ליותר טובים, מאושרים ומספקים. רק חשוב להקפיד עוד קודם לכן שכל אחד מבני הזוג שלם ומאושר בזכות עצמו כי אחרת זה יוביל לתלות ושברון לב כמאמר בודהה והאקזיסטנציאליסטים.
הנקודה היא שחייבים לאהוב! ולא משנה אם נכוויתם בעבר או שאתם חוששים לרגשותיכם, אתם חייבים להתאהב – עם כל הסיכונים שבדבר – כי זה אחד מיסודות הטבע האנושי. וחוץ מזה שהתאהבות באדם הנכון תהיה הדבר הכי טוב שקרה לכם בחיים ואתם תהיו שמחים ומאושרים למען המשך קיום המין האנושי ומצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ".