אחת התופעות הנפוצות בשעת משבר לאומי היא חיבור בלתי פוסק לעדכונים שוטפים אודות המצב הקיים. זה לא משנה אם מדובר במלחמה או בווירוס ומגפה, שטף הידיעות, המאוששות יותר או פחות, שוטף את מסכי הטלוויזיה והסלולאר ומעביר מידע שמגביר תחושות פחד, לחץ וחרדה. וכך אנשים מוצאים את עצמם "מחוברים בווריד" לעדכונים השונים ואף משתפים מידע, לעיתים בחוסר אחריות, שרק מגביר את התחושות השליליות.
ומה הבעיה עם זה? שהמוח לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות וכשאנחנו נחשפים לתוכן שלילי ואלים הגוף מגיב בהתאם ונכנס בפועל ללחץ וחרדה. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יצורים הגיוניים – ואנחנו לא – שמבינים שזה מבעד למסך או שזה לא קורה לנו – עדיין המוח לא יודע את זה ולכן הוא מפריש קורטיזול (הורמון הלחץ) ומעלה את רמות הסטרס בגוף. וזה פוגע בנו בטווח הקצר ובטח בטווח הארוך.
חשיפה ממושכת לחדשות שליליות ובשורות עצובות מרוקנת את המשאבים המנטאליים של האדם. וכשמרגישים נטולי כל אנרגיה חיובית הדבר החשוב ביותר לעשות הוא לנסות ולקחת את השליטה בחזרה לידיים שלנו. והצעד הראשון בכך הוא להתנתק לחלוטין מכל עדכון חדשותי שלילי שמגביר את תחושות הלחץ והחרדה. פשוט לבחור במודע שלא להיחשף יותר לחדשות ולא להתעדכן במצב הקיים גם ברשתות החברתיות.
זה נשמע קצת כמו ניתוק או חוסר אכפתיות אבל זה בדיוק להיפך. כי הסיבה שאנשים מחוברים בווריד לחדשות מגיעה מהצורך הביולוגי שלנו לקבל וודאות שתרגיע את החרדה שהתעוררה אצל כל אחד מאיתנו בעקבות המצב וממשיכה אצל המתעדכנים מידי יום. ברגע שמתחיל משבר לאומי אנשים נצמדים לחדשות מתוך הצורך ההישרדותי במוח לקבלת אינפורמציה שתרגיע את החרדה. אך אליה וקוץ בה: בפועל נכנסים ללופ בלתי פוסק שכן החדשות לא באמת נותנות את המידע הזה וכך במקום להרגיע את החרדה זה רק מלבה אותה מעצם החיבור הלא נגמר לעדכונים במצב השוטף.
יתר מכך, גם כשכבר מרגישים תחושת מיצוי ורוצים להתנתק מהחדשות, עולה וצפה תחושת אשמה פנימית כאילו אנחנו לא בסדר. כי יש כאוס שלם בחוץ ועצם העובדה שאנחנו לא על זה מרגיש לנו כאילו אנחנו מנותקים חסרי אכפתיות. אבל בפועל זה רק גורם יותר נזק מכיוון שזה מגביר את הלחץ והחרדה וגורם למוח לתת פול גז בניוטרל. יש לזה אפילו שם בשפה המחקרית, זה נקרא חשיבת יתר.
כמעט כל אדם בעולם שוקע בחשיבת יתר בצורה כזו או אחרת. זה מנגנון טבעי ביולוגי שמטרתו למצוא וודאות בתוך תחושת חרדה ממחשבה או סיטואציה, מהעבר או בעתיד. וכך אנשים הופכים למומחים בלטחון לעצמם את המוח על דברים שקרו או יקרו להם, והם מייסרים את עצמם על דברים שקרו בעבר או מלחיצים את עצמם בתרחישים דמיוניים (שהם בטוחים שגם יתממשו) על העתיד לבוא. והתוצאה: דפיקות לב מואצות, מערכת דם מפוצצת בקורטיזול ותחושות איומות של חוסר מנוחה ולחץ אינסופי. ועייפות, המון עייפות פיזית ומנטאלית כתוצאה מכך שהמוח דוהר על 200 קמ"ש.
במחקרים שנעשו על קרייריסטים נמצא שהם שוקעים בחשיבת יתר על העבודה שלהם דווקא כשהם מחוץ לשעות העבודה, וזה בגלל שבזמן העבודה אין להם זמן לחשוב על העבודה (פרדוקסלי כמו שזה נשמע). אנשים חוזרים הביתה ובמקום להתרענן ולהקדיש את הזמן לעצמם ולמשפחה שלהם, הם ממשיכים להיות טרודים בענייני העבודה שלהם. מה שאומר שהמוח – האנושי, בכל זאת – לא מקבל את המנוחה לה הוא זקוק בכדי למלא מאגרים מחדש וכך אנשים פוגעים בעצמם הלכה למעשה.
התשישות (המנטאלית והפיזית) שנגרמת כתוצאה מחשיבת יתר מובילה לפגיעה באורח החיים ובקבלת ההחלטות. אותם אנשים נוטים לסבול מבעיות בשינה ומחוסר שינה. הם גם נוטים לאכול בצורה לא מסודרת או מבוקרת אלא "מה שיש על הדרך" בשביל לשמור על עצמם ערים, ובכלל חיים בתחושה יומיומית של "יאללה כבר" בהתאם למצב. ובהתאם לכך זה מגביר אצלם את מצבי הרוח והתחושות השליליות ובטווח הרחוק זה פוגע בתפקודים התקינים של המוח והלב שנחוצים להמשך תקין ובריא של החיים, גם בעבודה.
הבעיה בחשיבת יתר היא שזה תמיד מרגיש חשוב ודחוף. היא נותנת לנו את התחושה שאנחנו מתעסקים במשהו חשוב כשבפועל אנחנו מתעסקים במשהו מזיק. גם כשכבר מתעייפים ומנסים להסיח את הדעת עדיין חשיבת היתר – החרדתית והפולשנית – קופצת לנו שוב לראש בלופים בלתי נשלטים. וכאמור, יש יחס ישר בין מצב מנטאלי שלילי ועתיר לחץ וחרדה ובין התנהגות שלילית ומזיקה כגון מחסור בשינה ותזונה קלוקלת. וזו כנראה גם הסיבה למחלות אוטו-אימוניות.
אז מה עושים?
מתמקדים רק במה שתחת שליטתנו.
המשבר הלאומי לא בשליטתכם, החלטות המדינה בעניין אינן בשליטתכם וגם לא החלטות מדינות העולם, ועם כל הצער שבדבר גם העבר לא בשליטתכם ואין שום דרך לשנות אותו. מה כן בשליטתכם? הפעולות שלכם.
אפשר להחליט שכן צורכים חדשות – אבל בצורה מבוקרת ומוגבלת בתנאים שלכם. הווה אומר לקבוע זמן מסודר – וקצוב! – להתעדכנות במצב הקיים, וההמלצה היא רק למי שזה ממש רלוונטי לו.
בנוסף, אחת הפעולות החיוביות הטובות ביותר היא לעסוק בפעילות גופנית שתשחרר אנדורפינים בגוף ותעלה את ההורמונים החיוביים שיעזרו בתחושות חיוביות. כמו גם התמקדות בטוב ובשפע באמצעות חשיבה וכתיבה על הדברים הטובים שיש בחייכם. הכרת תודה היא דבר מבורך ומרגיע. ואם כבר כתיבה, יש שאומרים שזה הפורקן הפסיכולוגי הטוב ביותר ולכן כדאי לשבת ולכתוב לעצמנו. מה כותבים? מה שרוצים ועולה לראש. יש המון אנשים שחוששים לעשות זאת כי מרגיש להם שהכתיבה תעניק תוקף למה שרץ אצלם בראש וכאילו תהפוך את זה למציאותי. מה שחשוב להבין זה שכל עוד זה רץ בחשיבת יתר המוח חושב שזה אכן מציאותי ולעומת זאת פורקן כן לדף יכול לשחרר את זה.
ומי שאוהב, אפשר גם לעשות מדיטציה. מודעות קשובה לנשימות שלנו ולהתמקדות בטוב תמיד עושה פלאים. וגם אם המוח מנסה לברוח למצב עבודה וחשיבת יתר, אפשר לתת למחשבות לצוף ולרוץ בראש לצד הבנה מלאה שיש לנו את היכולת להתמודד ושהמחשבות האלו לא באמת חשובות וקריטיות כמו שהן מנסות לעשות את עצמן. וברגע שמצליחים לנתק את הלחץ הרגשי – הקסם קורה.